הלוואי והייתי יכולה לראות יותר טוב, ליטרלי ומטאפורית, את חיי.
הכל מטושטש לי, ואני לא מרגישה כמו עצמי.
איך להתגבר על זה?
אולי אני פשוט אתרגל לכך?
אני לא רואה טוב, אני לא יכולה להיות איתו עכשיו ולהכיר אותו יותר מקרוב למרות שאני רוצה,
ואני לא יודעת מה אני רוצה בחיים בטח שלא מאיפה להתחיל כדי להשיג את זה.
גאד, אני צריכה נס.
יותר מאחד אפילו, אני צריכה ידיי מלאך שיבואו, ויסדרו את כל הבלאגן הזה.
הרי עד לפני חודשיים, הייתי לגמרי מסודרת.
נכון החיים שלי לא זזו לשום מקום, וכל יום הרגיש אותו דבר, אבל עכשיו זה גם לא ממש זז.
סתם, כל יום מרגיש כמו קרב.
אני פשוט צריכה להתרגל לכאב הזה, ובקרוב הוא יעבור.
הרי מתישהו אני אלך לראות רופא עיניים, ואתחיל להרכיב עדשות.
ומתישהו אני כבר אדע אם אני מוכנה לשחרר קצת את הרצועה שקשרתי על עצמי כדי להתקרב אליו.
ומתישהו הכאב הזה ייפתר.
זה הכל עניין של זמן, כל עוד זה משהו שייפתר, אני יכולה לעמוד בזה.
אבל אני מניחה שיש חלק בי שדאוג, אולי זה לא כזה פשוט.
אולי הבעיות שלי, הן פשוט משהו שאני צריכה ללמוד לחיות איתו.
אני מקווה שלא.
גאד אני מקווה שלא.
אני לא יודעת למה זה כל כך קשה לי לחשוב בצורה אופטימית, אם הרי הפסימיות שלי חסרת היגיון.
זה פשוט ככה.
עוד קרב.
;){kind=link}