כל יום שעובר הוא עינוי.
הכל פשוט כל כך חסר משמעות עבורי.
הלוואי וזה היה אחרת.
אני אפילו לא אוהבת לישון כמו פעם.
אפילו החלומות שלי ריקים.
בהתחלה מיציתי את החיים כמו שהם והתחלתי לחלום.
ולא יודעת מתי...אבל באיזשהו שלב כבר התעייפתי מלחלום.
אומרים שתקווה זה הדבר האחרון שמאבדים.
אז אני אומרת בלי היסוס...איבדתי אותה.
וזה לא שבחרתי לאבד אותה...פשוט איבדתי.
זה פשוט קרה.
אף פעם לא באמת סמכתי על אנשים.
אבל עכשיו הגעתי לשיא.
אני לא סומכת על כלום יותר.
במילא הכל הולך לאיבוד.
פשוט נמאס לי לאבד דברים.
נמאס לי לתפוס משהו בידיים ולהעריך אותו כל כך ולשמוח ואז להיות חייבת לשחרר.
אני לא רוצה לתפוס יותר.
אני לא רוצה להחזיק את זה חזק.
אף אחד לא מבין אותי.
זה כל כך קשה לחייך לאחרונה.
אני מסתכלת מסביבי ומחפשת משהו...אבל אני מהר קולטת שאין פה כלום.
אף אחד לא מבין.
בגלל זה אני לא אוהבת לדבר.
הם אולי מבינים מה אני אומרת...
הם אולי מכירים את זה מעצמם.
אבל אף אחד לא מבין מה אני באמת צריכה.
אפילו לא אני...
אני פשוט רוצה למצוא נשמה אחת שמבינה אותי ואני מבינה אותה.
נשמה אחת שלא תשאב ממני את כל האנרגיה.
נשמה אחת שתרצה להיות איתי כמו שאני איתה.
נמאס לי להינות לרגע.
נמאס לי להיות מאושרת ליום אחד.
אני מנסה למצוא דרך להיות שמחה כל הזמן...
אבל זה קשה.
יש לי חור בלב ששואב כל דבר שמח.
מה יציל אותי ?
מי יציל אותי ?
האם אני יכולה למצוא סוף סוף בן אדם אחד שמבין אותי ולא יעזוב אותי ?
הלוואי.
הלוואי...
;){kind=link}