עברתי את זה.
נסעתי למקום...התראיינתי...היה טוב,הרגשתי בנוח וזה ממש היה בזכות המראיינת.
ככה אני יודעת שזה נכון לי.
אני מרגישה בטוחה ורגועה.
זה היה אותו דבר כשבחרתי מקום שירות.
זה פשוט הרגיש נכון.
וללא ספק...לשמחתי הרבה...אחרי שכבר עברתי את זה אני יכולה לומר שזה מרגיש נכון.
מקווה שהתקבלתי.
מקווה שהתקבלתי למקום שאני רוצה.
וגם אם לא הכל לטובה.
הכל מלמעלה.
מה שצריך לקרות בסופו של דבר קורה.
אני שונאת את הלחץ הזה שתוקף אותי לפני כל דבר חדש.
זה פשוט מכביד עליי.
זה פשוט יושב עליי ומענה אותי ללא סיבה ברורה.
עכשיו כשאני אחרי...הלחץ עזב.
ואני מרגישה...נו טוב - הקלה מטורפת.
אבל אני משום מה חושבת...שמתישהו הלחץ הזה יחזור שוב.
שהלחץ הזה שאני כל כך שונאת הוא משהו שאני אצטרך להתמודד איתו כל החיים שלי.
אני מקנאה באנשים שלא נלחצים מכלום.
שתמיד רגועים.
שתמיד אופטימיים.
כאלה שלא לוקחים ללב.
אני גם לא לוקחת ללב.
אבל כשזה נוגע לללכת אחרי הלב שלי...אחרי החלומות שלי...אחרי דברים שאני באמת רוצה...אני לא יכולה שלא להילחץ.
כי זה חשוב לי.
וזה אומר הרבה.
כי אין הרבה דברים שחשובים לי.
אני עוד לא בטוחה אם חזרתי לפה או לא.
עוד מתלבטת.
אם אני אתקבל לעבודה כנראה שאני אחזור.
כי אז אני כבר אוכל לכתוב על דברים חדשים ולא רק על כמה שאני מרגישה תקועה ושונאת דברים מסויימים בעצמי.
אני רוצה להתחיל מחדש.
להיות שונה ממי שהייתי עד היום.
ואם אני אתקבל לעבודה הזאת זו לגמרי תהיה התחלה חדשה עבורי.
בהצלחה לי!
אני צריכה את זה.
;){kind=link}