אבל אי אפשר להכחיש.
אני הבן אדם הכי משעממם...אין בי שום דבר מיוחד או יוצא דופן.
אני פשוט מוזרה...בצורה מאוד נורמלית.
נמאס לי להיות תקועה.
אני לא מצליחה לראות מעבר...אני לא מצליחה לראות עתיד.
"העבר כבר איננו,העתיד אינו קיים אלא בדמיון,ועל כן היום הזה הוא היום היחיד העומד לרשותכם"-(מתוך הספר "מי יבכה כשתמות?").
אני מרגישה שאני חוזרת על עצמי.
בלי טעם.
אני מנסה לחשוב...אם זה היה היום האחרון בחיי...מה הייתי עושה?
לא משהו מיוחד.
אולי כותבת מכתב פרידה.
אומרת לאמא שלי שאני אוהבת אותה למרות כל הריבים...למרות שאני לא באמת מרגישה בבירור שאני אוהבת אותה...אני פשוט יודעת שבלעדיה אני לא יכולה לחיות.
אז סימן שאני כנראה אוהבת אותה לא?
ואז אחרי שהייתי כותבת מכתב פרידה הייתי הולכת לים.
הים מסמן בשבילי סוף.
לשחרר.
לעזוב את היד.
הייתי נכנסת למים...יש בזה משהו מטהר.
ואז הייתי שוכבת על החוף ומחכה למות.
רואים.
שום דבר מעניין.
שום עניינים לא סגורים.
פשוט מתה לבד.
אולי הייתי מנסה לעשות מעשים טובים לפני שאני מתה.
להיפרד מהעולם בדרך הכי טובה שאני יודעת.
בשקט ובכבוד.
אתה אף פעם לא יודע מה עומד לקרות.
מחר העולם שלך יכול להתמוטט.
אז תעריך את היום הזה.
שבו יש לך הרבה.
כי אתה מעריך משהו יותר כשהוא איננו.
וזה עצוב.
העולם שלי לא מתמוטט...ואני אמורה להיות שמחה לא?
אבל אני מרגישה שאין לי עתיד.
לא יודעת מתי התחלתי להרגיש ככה בדיוק.
אין לי את כל החיים לפניי...יש לי את היום הזה וזהו.
שום דבר אינו מובטח לי.
אז תסלח לי עולם שלא אכפת לי מהעתיד.
כי העתיד אינו קיים אלא בדמיון.
;){kind=link}