שברתי את השיא שלי...כתבתי החודש הכי הרבה פוסטים...ואפילו עוד לא אמצע החודש.
איך יכול להיות שאני כותבת כל כך הרבה רק על מה שמתחולל אצלי בלב?
היום דיברתי עם חברה.
גילו לאמא שלה גידול.
זה מוטט את המשפחה.
ולחברה שלי נמאס...כי היא כבר סבלה מספיק בזמן האחרון.
יש לה הרבה.
הרבה יותר ממני.
אבל גם קשיים.
לי אין קשיים.
אני סתם ריקה.
היא אמורה לבוא אליי ברביעי.
היא לא הייתה אצלי הרבה...אבל אני הולכת להראות לה איך אפשר להינות גם כשאין לך הרבה כסף.
אני הולכת לנסות ולהראות לה שאפשר לחיות אחרת...שיותר כסף לא יעשה לה טוב...שעבודה טובה לא תעשה אותה מאושרת...זה רק יסיח את דעתה.
אין לי כוח להיות עצובה בשבילה.
אין לי כוח להתייחס לזה שאולי משהו רע באמת יקרה...כי לא ...הכל יהיה בסדר...אני פשוט יודעת.
וגם היא.
וזה קשה.
קשה להיות היא.
אני שמחה שאני אני...עם כל הדפקות שבי...יש לי הרבה מזל.
היא החברה היחידה שלי.
יש בנינו קשר עמוק.
שלא תלוי בכלום.
אפילו לא בנו.
אנחנו יכולות לא לדבר בכלל במשך שנה...ועדיין כשאנחנו נדבר...זה יהיה כאילו אנחנו אחיות.
אני תמיד אהיה שם בשבילה.
ממנה...קצת אכפת לי.
לה אני רוצה לעזור...בכוח אני רוצה לעזור...אפילו אם היא לא רוצה את העזרה...אני רוצה לעזור.
אבל אני יודעת שהיא לא יכולה לעזור לי...אין לה איך...אין לה את הכלים לתת לי את מה שאני צריכה.
מזל שהחברות שלנו לא תלויה בלתת ולקחת.
אלא בפשוט להיות שם.
פשוט להתנהג כמו שחברה אמיתית צריכה להתנהג.
היא החובה שלי.
והיא לא מכבידה עליי.
זה בא לי בקלות להסתכל עליה.
אני בקלות יודעת שמשהו לא בסדר גם כשאני לא מדברת איתה.
אני קולטת את המצוקה.
גם כשהיא לא מנסה להראות לי.
והיא לא מנסה להסתיר...כשאני שואלת "מה שלומך אבל?".
היא מבינה שאין טעם.
גם כשאני לא מבינה על מה היא מדברת...גם כשהיא לא מגלה לי את מה שבאמת כואב לה...אני מנסה להבין...עד שהיא מגלה לי.
אני מנסה לעזור...עד שהיא נותנת לי לעזור.
זה קשר מוזר...מיוחד...ומשום מה הוא חזק.
הוא קשר שבנוי על דברים שלא אני ולא היא זוכרות.
על חברות ארוכה.
על זמנים בהן בכינו ביחד.
על זמנים בהם לשנינו כאב...ולא ידענו איך לעזור אחת לשנייה...אז פשוט ישבו והקשבנו זו לזו.
אני לא מרגישה כלום עכשיו.
לא כואב לי.
אני מנותקת.
יש לי בעיה עם בנות.
אני לא מצליחה לאהוב אותן.
לא מצליחה...
אבל משום מה...
כשמישהי צריכה עזרה...לא משנה מי היא...אני חייבת לעזור.
אני מזהה את המצוקה הנשית.
את הכאב שלהן.
אני יודעת שאני יכולה לעזור להן...
אז אני עושה את זה..
כמו ג'נטלמנית...
חחחח
יש לי חברה שאפילו אמרה שהיא רוצה להתחתן איתי...כי מה לעשות יש בי אופי מאוד אבהי כזה.
3 אחים בנים.
אבא דומיננטי.
אמא שהיא כמו אבא.
בגלל זה אני אוהבת בנים.
הם גורמים לי להרגיש לגמרי אישה.
כי אני יותר רגישה מהם.
יותר פגיעה.
יותר חסרת שליטה.
יותר חלשה.
ואם בנות...או שהן תחרותיות ברמה שמגעילה אותי...או שהן כמוני וזה נדיר...או שהן פשוט זקוקות לי.
ואני זקוקה לבנים.
אם אני אהיה אי פעם בהריון ואגלה שזה לא כזה נורא סביר להניח שאני ארצה מלא בנים.
אני מרגישה איתם בבית.
גם כשהם יותר חכמים ממני אני מרגישה שאני יודעת דברים שהם לא.
שהם יכולים להיות יותר ילדותיים ממני.
שהם יכולים לתקן אותי.
שהם יכולים לרפא אותי.
בלי מילים...פשוט הנוכחות שלהם...היחס שלהם...מי שהם...הדבר הזה שכל כך מאפיין בנים...טיפשות...נינוחות...כיף חיים קיצר.
אבל אין סביבי מספיק בנים...מספיק אנשים שהם כיפיים.
שכיף להיות איתם.
שמצחיק להיות איתם.
שמפתיעים אותך כל הזמן.
שהם כנים.
שהם לא מסתירים דבר.
שלא משווים אותך אליהם.
לא מרוכזים בעצמם...לא מדברים על אחרים...אלא עסוקים ברגע הזה ממש.
נותנים לך יחס.
תמיד הרגשתי בלתי ניראת ליד בנות.
תמיד הרגשתי מוזרה ליד בנות.
נשים נשים שק של נחשים...יש סיבה למה המשפט הזה קיים.
אז נכון.
יש הרבה בנים סוטים.
תאמינו לי שיש בנים שהכרתי ששאלו אותי שאלות שלא...לא.
אבל יש גם הרבה שהם פשוט טהורים.
הם נקיים.
אני לא יודעת איך להסביר את זה...
זה קסם...
היית רוצה להיות מוקפת בנים כל הזמן...ואני סוג של כן...אבל אחים שלי לא נחשבים.
הם משמחים אותי.
וגם משגעים אותי.
אבל הם מעניקים לי שמחה וחיוך שנשארים איתי...לא יודעת...זה כאילו שהם מצליחים לשנות אותי מבן אדם עצוב ופסימי...לבן אדם שמח ומשוגע.
ואני לא מחפשת חבר.
אני מחפשת מלא חברים!
חחחחח
תודו.
גם אתן.
זה מוזר...אני כאילו תקועה בין 2 המינים...לא בעולם של בנות ולא בעולם של בנים.
אני לא מצליחה להתחבר לעולם של בנות...ואני לא מוצאת כניסה לעולם של בנים.
תמיד זה היה בראש שלי.
מאז היסודי...הייתי תמיד עם הבנים...וניסיתי להתחבר לבנות.
אבל תמיד חיפשתי את הבנים.
וזה לא קשור לאיך שהם ניראים...זה פשוט...טוב...בנים!
ואז גדלתי...וההפרדה נהייתה הרבה יותר גדולה.
זה כבר נהיה בנים פה...בנות שם.
ובנות שהסתובבו עם בנים...משום מה תמיד התייחסו אליהן מוזר.
תמיד בנות אחרות דיברו עליהן בארסיות.
זה הגעיל אותי.
הקנאה נטפה מהן.
לפחות אני יודעת לא לקנא שמישהי שהשיגה את מה שאני רציתי.
אלא לפרגן ולנסות למצוא את המקום שאליו אני שייכת.
טוב השעון של בלוגר נדפק...שימו לב...הוא מקדים ב 12 דקות בערך.
השעה עכשיו 6:03
והפוסט פורסם ב6:11
תהרגו אותי אבל זה מחרפן אותי שהשעה לא תואמת.
;){kind=link}