בספרים הכל מדהים.
בספרים הכל מעניין.
בספרים אתה מוצא תכלית מסויימת.
היום אח שלי שאל אותי אחרי שראה אותי קוראת ספר שני בסדרה שהתחלתי באותו היום..."אבל למה?".
"כי מעניין אותי לדעת מה יקרה בסוף!".
"אבל למה?! מה זה מועיל?!".
לא יודעת למה אבל השאלה שלו ניקבה בי חור.
כמובן שעניתי לו את החרטות ששמעתי מאנשים אחרים "זה מפתח את הדמיון",אבל אח שלי למרות שהוא מטומטם וחסר השכלה ידע לזלזל בתשובה שלי.
מה זה מועיל?.
למה אני עושה את זה?.
יושבת במשך 9 שעות על ספה כדי לקרוא ספר?.
קודם כל בואו נבהיר שזה לא שיש לי משהו יותר חשוב לעשות...בכל זאת יום שבת זה היום שבו לבטלה יש הצדקה כי "ה' אמר".
אבל לקורא זה משהו מעבר לכל מה שאומרים לנו.
זה מעבר דמיון והתפתחות ולמידה.
זה למצוא את עצמך מרגיש דברים שלא הרגשת בחיים האמיתיים.
זה למצוא את עצמך כואב על דמות שנהרגת או על טעות שהדמות הראשית עושה.
זה למצוא את עצמך מנותק לגמרי מעצמך.
אני לא יודעת מה איתכם אבל אני אוהבת להרגיש חיבור טוטלי לדמות...וכשהיא מצטמררת גם אני מצטמררת...ושהחום עולה על לחייה...גם שלי נהיות אדומות,ושמשהו ממש מצחיק קורה...אני מוצאת את עצמי בתוך הסצנה מביטה מהצד על המתרחש ופשוט צוחקת כי מה לעשות יש לי קולות שלוחשים לי דברים מצחיקים בראש.
למרות שזה קסם.
כמה שזה קסום.
ככה זה גם מעיק.
כי אני לעולם לא אהיה חלק במשהו כזה.
חלק מהחבורה.
זאת שמגנים עליה.
זאת שנלחמים עליה.
זאת שחשובה.
אני ניצבת בסרט שרחוק ממני כל כך.
אני מניחה שלא כל החיים שלך יכולים להיות "מעניינים".
אבל בחייאת החיים שלי על גבול המיותרים.
אני מניחה שאני מסתכלת על החיים בצורה שגויה לגמרי.
כאילו הם ספר או סרט.
ואני מסתכלת על אנשים...אנשים שהתחתנו והביאו ילדים...וחושבת באופן בלתי מודע "זהו נגמרו להם החיים".
אני מטופשת.
אני לא מטומטמת...אולי טיפה...אבל אני לגמרי מטופשת.
אני פשוט רוצה יותר.
זה מה שקורה שאתה גדל לתוך עולם של סרטים וספרים ואגדות.
אתה מקווה שיום אחד חייך יהפכו להיות מין אגדה...ולא מהקצרות האלה...אגדה ארוכה ונפלאה שתלווה אותך כל החיים.
כמו שאמרתי אני מטופשת.
אבל חשוב שמישהי מטופשת כמוני תבוא ותתוודה על כך שלחיות בצפייה למשהו הרבה יותר מכל הבולשיט הזה...זה מטופש...אני לא חושבת שזה טעות...אבל אני בהחלט לא רואה בזה שום הגיון....ולדעתי ההפך מהגיון זה טיפשות.
;){kind=link}