טוב אני אתחיל מהתחלה...
הנושא הוא נושא כבד...חרוש...נושא שכולנו מתכחשים אליו.
יום אחד אנחנו נמות.
זאת עובדה.
אף אחד לא חי לנצח.
ובנינו...לחיות לנצח זה לא כזה נהדר כמו שזה נשמע.
אבל למה אנחנו חיים?
בשביל מה?
בשביל מי?
הנושא הזה תמיד היה משהו שחשבתי עליו.
אבל יותר חשוב מזה.
השאלה שבאמת מעניינת אותי היא "איך אני אמורה לחיות את חיי בידיעה שמתישהו אני כבר לא אהיה פה?".
למות זה לא כזה נורא.
לפחות לא למי שמת.
אתה כבר מת.
לא אכפת לך מכלום.
אלוקים יודע אם בכלל המתים מסוגלים לחוות משהו אחרי שהם מתים.
מוות זה סוף.
אין מה לעשות.
יש אנשים שרוצים שיזכרו אותם אחרי שהם ימותו...הם קוראים לזה "מורשת".
מה אכפת לי מזה?
אם אני כבר מתה מה אכפת לי אם אנשים זוכרים אותי או לא?
הם זה שיזכרו את המת זה כזה חשוב?
האם זה נכון להכריח את עצמך לזכור מישהו שמת?
לחיות את המוות שלו?
לדעתי זה פסול לגמרי.
זה להמשיך את החיים שלו בכך שאתה מוותר על החיים שלך.
אני לא מצליחה להבין גם את זה.
אבל הלוואי שאני אף פעם לא אצטרך להבין את זה.
הלוואי שאף פעם אני לא אאבד מישהו טרם זמנו.
אם כבר יש מוות אז לפחות שזה יהיה מוות הוגן.
אבל החיים לא הוגנים אז למה שהמוות גם יהיה?.
הייתה חושב שלעולם הזה יש איזושהי חוקיות לגבי מי מת ומי חי...אבל לא.
אנשים מתים וחיים ללא סיבה.
או שיש סיבה?
אי אפשר באמת לדעת או להגיד שמאחורי כל מוות יש סיבה מוצדקת.
אבל אני מדברת פה על משהו שאני בעצמי לא יכולה להבין כרגע.
משהו שהוא רק מחשבה קלה שעוברת בראש...משהו שאיני מצליחה באמת לתפוס ולהתמודד איתו.
אם הייתי מצליחה להבין את השאלה הייתי מצליחה לחשוב גם על תשובה.
אני בן אדם כזה שיש לו תשובה לכל דבר.
וגם "אין פתרון" זו תשובה.
;){kind=link}