אני שונאת אותו.
מתעבת אותו.
למה אנשים צריכים למות?
למה אנשים שעוד לא עברו חצי מהחיים שלהם מתים?
למה יש ילדים עם סרטן?
אני שונאת לראות את זה.
תמיד היה לי סיפור עם המוות.
מאז גיל 15 שסבא שלי נפטר.
וכל כך כאב לי...למרות שיש לי מעט זיכרונות ממנו,עדיין כאב לי וקיוויתי שהוא לא באמת מת.
הדבר המנחם היה זה שהוא היה זקן,ורצה למות,והתכוננו לזה.
למרות זאת כשהוא מת,כאב לי ולא יכולתי להאמין שהוא באמת מת.
בגלל שלא הצלחתי להאמין שהוא באמת מת,לא הצלחתי להתאבל כמו שצריך,כך שהכאב נשאר איתי למשך שנה שלמה.
הסיבה שכל כך כאב לי,זה כי הרגשתי שהוא האדם היחיד בעולם שאוהב אותי כמו שאני.
זה מצחיק לא?,אני לא יכולה לכתוב "שאהב אותי",כי בתוך הלב שלי אני מקווה שהוא עדיין "אוהב אותי",למרות שהוא כבר מזמן לא פה.
אז כן משם זה התחיל.
בסופו של דבר עשיתי עם זה משהו.
את הפרויקט באומנות שבסוף י"ב עשיתי על "החיים שאחרי המוות".
כמובן שאנשים נבהלו שהם שמעו את השם של הפרויקט,אז היה קשה לי להגיד את השם בהתחלה.
בסוף הפרויקט אחרי שכבר סיימתי אותו,הבנתי כמה הכאב והאבל שלי היה קטן בהשוואה לאחרים,וכמה אני לא יודעת כלום.
מהנקודה הזאת התחלתי,לפחד,שיום אחד אני אדע בדיוק איך זה מרגיש.
אז הנחתי למוות,ועברתי לחיים.
חיפשתי משמעות,חיפשתי אושר,ובאופן אירוני מצאתי את התשובה היחידה שאני בטוחה שיש בה אמת.
אני לא זוכרת את המשפט במדויק אבל זה משהו כזה:
באופן פרדוקסלי דווקא המוות שהוא זה שנותן משמעות לחיים.
אם תחפשו משמעות לחיים,תמצאו הרבה פילוסופים שחיפשו ולא מצאו,וכאלה שאמרו שאין משמעות לחיים,וכאלה שאמרו שלהיות מאושר ולהיות לעזר זו המשמעות.
"מכיוון שברור כשמש שאין לחיים שום משמעות,נצטרך אנו לתת משמעות לחיינו"-הנרי מילר
למרות שאני רוצה להאמין שיש משמעות,אני מניחה שאולי הוא צודק.
אולי אני צריכה לתת לחיים שלי משמעות?
אולי זה תלוי בי ולא במשהו אחר?
קצת קשה לי להאמין בזה כרגע.
;){kind=link}