והוא היה אצלו.
לא הבנתי למה.
למה זה פשוט היה אצלו במגירה במקום אצלי איפה שאני הנחתי את זה.
למה אנשים לוקחים דברים בלי רשות ?
עכשיו ההורים שלי נסעו לחופשה בלי המצלמה.
אבא שלי ביקש כל כך יפה.
רציתי לתת לו.
אני לא מבינה את זה.
למה דברים כאלה קורים.
דברים שפשוט מכעירים לי את היום ומבאסים אותי ממש.
אם הייתי מגלה את זה תוך כדי שחיפשתי הייתי צורחת עליו.
תכלס...אם אני ממש רוצה אני יכולה לצרוח עליו כבר עכשיו.
אבל אין לי כוח.
אני מותשת.
נפשית בגללו ופיזית בגלל העבודה.
התקשרתי לאבא שלי ואמא שלי ענתה כי הוא היה במקלחת.
אמרתי לה שזה היה אצל אחי הגדול ושאני מבקש שכשאבא יחזור שיצרח עליו שלא לוקחים דברים בלי רשות.
כי לי אין כוח לזה.
הקטע הוא.
שאח שלי לא מבין.
הוא לא מבין כמה זה מעצבן.
תכלס - זה לא מעניין אותו.
הוא אח בכור.
מבחינתו מה ששלו שלו ומה ששלי גם שלו.
וזה חרא.
זה ממש חרא.
אני לא מרגישה יותר טוב עכשיו.
לפחות לא בזכות זה שמצאתי.
אלא כי פשוט התשתי את עצמי בעבודה.
הזמן עובר הרבה יותר מהר כשאת לא נחה לשנייה.
אבל הגוף מתחיל לכאוב.
ואני מקבלת מכות מכל מיני חפצים כי הגוף שלי הופך לנוקשה ומגושם ככל שאני עובדת יותר זמן ויותר קשה.
אני לא יודעת מה אני אמורה ללמוד מזה.
מה הלקח ?
הרי לא התכוונתי להתעצבן.
וזה לא שאני יכולה לשלוט בכעס הזה.
ואני לא מצטערת על כל החרא הזה שהרגשתי.
אני מצטערת שאני לא יכולה להסביר לו כמה זה נוראי.
כמה רציתי לרצוח אותו בתוך ראשי באותם רגעי משבר.
אני רכושנית.
וסנטימנטלית.
זה לא שילוב טוב בכלל.
אני נקשרת לדברים שלי ריגשית.
אפילו אם אין להם ממש ערך סנטימנטלי.
סתם כי הם שלי.
בילדות התכונה הזאת גרמה לי הרבה סבל.
כי אם אחי היה לוקח לי משהו אבא שלי פשוט אמר "אני אקנה לך חדש".
כנ"ל גם לגביי אם אחיי היו הורסים לי משהו בכוונה.
זה לא עוזר לי.
אני לא רוצה חדש.
אני רוצה את מה ששלי.
ההורים שלי אף פעם לא הבינו את זה.
לפחות אני מבינה את זה.
והוא היה אצלו.
לא הבנתי למה.
למה זה פשוט היה אצלו במגירה במקום אצלי איפה שאני הנחתי את זה.
למה אנשים לוקחים דברים בלי רשות ?
עכשיו ההורים שלי נסעו לחופשה בלי המצלמה.
אבא שלי ביקש כל כך יפה.
רציתי לתת לו.
אני לא מבינה את זה.
למה דברים כאלה קורים.
דברים שפשוט מכעירים לי את היום ומבאסים אותי ממש.
אם הייתי מגלה את זה תוך כדי שחיפשתי הייתי צורחת עליו.
תכלס...אם אני ממש רוצה אני יכולה לצרוח עליו כבר עכשיו.
אבל אין לי כוח.
אני מותשת.
נפשית בגללו ופיזית בגלל העבודה.
התקשרתי לאבא שלי ואמא שלי ענתה כי הוא היה במקלחת.
אמרתי לה שזה היה אצל אחי הגדול ושאני מבקש שכשאבא יחזור שיצרח עליו שלא לוקחים דברים בלי רשות.
כי לי אין כוח לזה.
הקטע הוא.
שאח שלי לא מבין.
הוא לא מבין כמה זה מעצבן.
תכלס - זה לא מעניין אותו.
הוא אח בכור.
מבחינתו מה ששלו שלו ומה ששלי גם שלו.
וזה חרא.
זה ממש חרא.
אני לא מרגישה יותר טוב עכשיו.
לפחות לא בזכות זה שמצאתי.
אלא כי פשוט התשתי את עצמי בעבודה.
הזמן עובר הרבה יותר מהר כשאת לא נחה לשנייה.
אבל הגוף מתחיל לכאוב.
ואני מקבלת מכות מכל מיני חפצים כי הגוף שלי הופך לנוקשה ומגושם ככל שאני עובדת יותר זמן ויותר קשה.
אני לא יודעת מה אני אמורה ללמוד מזה.
מה הלקח ?
הרי לא התכוונתי להתעצבן.
וזה לא שאני יכולה לשלוט בכעס הזה.
ואני לא מצטערת על כל החרא הזה שהרגשתי.
אני מצטערת שאני לא יכולה להסביר לו כמה זה נוראי.
כמה רציתי לרצוח אותו בתוך ראשי באותם רגעי משבר.
אני רכושנית.
וסנטימנטלית.
זה לא שילוב טוב בכלל.
אני נקשרת לדברים שלי ריגשית.
אפילו אם אין להם ממש ערך סנטימנטלי.
סתם כי הם שלי.
בילדות התכונה הזאת גרמה לי הרבה סבל.
כי אם אחי היה לוקח לי משהו אבא שלי פשוט אמר "אני אקנה לך חדש".
כנ"ל גם לגביי אם אחיי היו הורסים לי משהו בכוונה.
זה לא עוזר לי.
אני לא רוצה חדש.
אני רוצה את מה ששלי.
ההורים שלי אף פעם לא הבינו את זה.
לפחות אני מבינה את זה.