אני לא יודעת מתי לעצור.
אני לא יודעת מתי פשוט להניח לדברים או לשחרר מדברים.
אני חושבת שזה בגלל שאני כל כך מעריכה את הכל שאני פשוט לא יכולה לתת לשום דבר להתחמק ממני.
קשה לי לוותר על בני אדם.
קשה לי לוותר על חפצים.
קשה לי לוותר על ויכוח טוב.
קשה לי להניח לדברים...להניח לעצמי...אני תמיד רוצה להתקדם.
אבל זה לא פשוט.
תמיד שאני מציבה יעד נראה שאני פשוט מאבדת את הדרך כל פעם מחדש.
אני לא מצליחה להגיע לאן שאני רוצה.
אני לא מצליחה להיות מי שאני רוצה.
אני לא יודעת מה לעזאזל הבעיה שלי אבל אני פשוט תמיד מנסה לתקן את עצמי.
אני לא חושבת שאני מספיק טובה כמו שאני.
אני אוהבת את עצמי מאוד אולי לא ברמה הפיזית כמו שהייתי רוצה אבל אני ללא ספק מעריכה את עצמי נכון.
בכנות ובשקיפות.
אני לא משקרת לעצמי שאני אוהבת את עצמי...אני אוהבת את עצמי למרות שאני קצת דפוקה.
אני לא יודעת מה עליי לעשות.
אני לא יודעת מה יעזור לי להשתנות.
אולי זה לא משהו שיכול לבוא בבת אחת אולי זה משהו שלומדים לאט לאט.
אבל אני כבר שנים מנסה להבין את זה.
לפענח...היכן אני כל הזמן נופלת?.
למה זה כל הזמן קורה ולמה זה ממשיך לקרות למרות שאני כבר יודעת ומצפה לזה מראש?!.
זה כל כך קשה לשנות.
אולי כי אני לא באמת יודעת מה אני יכולה לשנות לא רק להיום - אלא לכל החיים.
מה אני יכולה לשנות שישאר ולא יעלם עם הזמן?.
איפה אני נותנת משמעות לקיום שלי?.
האם אני בכלל אמורה לחפש משמעות או שאני פשוט אמורה לחיות איך שבא לי ותוך כדי פשוט לעזור לאנשים שאני נתקלת בהם בדרך.
אני אוהבת ידע.
תמיד אהבתי ידע.
תמיד אהבתי לשאול שאלות.
אבל למרות זאת...לא כל דבר מעניין אותי.
אתם מבינים...יש כל כך הרבה שם בחוץ.
כל כך הרבה ידע.
כל כך הרבה אנשים.
כל כך הרבה עבודות.
אין לי ברירה אלא לסנן.
לבחור את מה שהכי יועיל לי ויעשה לי טוב.
את מה שהכי נכון לי.
הלוואי והייתי יודעת לזהות מראש כשמשהו לא נכון לי.
אני כמעט תמיד מרגישה את זה בדם כשמשהו נכון לי ומתאים ועושה אותי מאושרת.
אבל כשמשהו מזיק לי...לוקח לי קצת יותר מידי זמן להבחין בזה.
הלוואי ויכולתי להפסיק לאכול ג'אנק פוד.
הלוואי ויכולתי להפסיק לשפוט את אמא שלי ולהעביר עליה ביקורת.
הלוואי ויכולתי לעשות ספורט ולהינות מזה.
אבל אני לא.
אני לא יכולה.
נכון...אין דבר כזה לא יכולה יש דבר כזה לא רוצה.
אבל...אני בכנות אומרת לכם...יש דברים שאתה רוצה להפסיק לעשות ופשוט לא יכול.
לאכול ג'אנק פוד הוא לא אחד מהם.
אבל בהחלט הייתי רוצה להפסיק לריב עם כל העולם.
ולעשות ספורט.
ופשוט להיות יותר טובה.
אבל אני לא יודעת איך.
אני לא יודעת מאיפה להתחיל.
אני מתחילה בקטן וזה עובד לי לכמה ימים ובמקרה הטוב חודש...אבל בסופו של דבר אני פשוט חוזרת לדרכיי הישנות.
אולי אני פשוט צריכה לתת לזה זמן.
להצליח ולהיכשל לקום וליפול שוב ושוב כדי להיות באמת...אבל באמת הכי טובה שאני יכולה.
כי כישלון זה טוב.
הטובים ביותר נכשלו ויכשלו עוד פעמים רבות - זה מה שהופך את ההצלחה לחזקה יותר ומתוקה יותר פאקינג אמיתי.
אם משהו בא לך בקלות...האם יש לזה בכלל ערך?.
אני לא מדברת בעיניי העולם.
בעינייך.
אם היית מקבל את מה שאת רוצה בקלות האם עדיין הייתה ממשיך לרצות את זה?.
אנחנו לא מעריכים את הדברים הפשוטים והיומיומיים כי לא עבדנו קשה בשבילם.
אנחנו לא נעריך לחם פרוס אבל אנחנו כן נעריך חלה שהכנו במו ידינו.
העבודה הקשה היא מה שנותנת לכל כך הרבה אנשים משמעות לחיים.
אולי בגלל זה אני מרגישה שלחיי אין משמעות.
הכל בא לי בקלות מידיי.
אני שמחה שאני לא צריכה לעבוד קשה כדי להשיג את הדברים הקטנים שאני לא יכולה לחיות בלעדיהם.
אבל הלוואי והייתי רוצה משהו אחד כל כך חזק שהייתי מוכנה לעבוד קשה בשבילו.
הלוואי וזה היה קורה לי.
כי לא משנה כמה שאני ארצה לרדת במשקל ולהיות רזה...בניגוד לרוב האנשים...אני לא באמת כל כך רוצה את זה.
אני רוצה.
אבל לא מספיק כדי לעבוד קשה בשביל זה.
וזה כמעט בכל דבר בחיים שלי.
אני רוצה אבל אני לא מוכנה לעבוד קשה בשביל זה.
קשה להאמין שאני הבת של אבא שלי.
אבא שלי עבד קשה מאז שהוא קטן.
אין יום שבו הוא לא עובד קשה.
אולי רק בשבת.
ואבא שלי אוהב את זה.
וזה קשה.
מאוד.
פיזית - הוא קורע לעצמו את הגוף.
הלוואי והיה לי קצת מזה.
קצת מהרצון לעבוד קשה.
יש לי את הרצון לעשות משהו בצורה הטובה והשלמה ביותר שאפשר.
אבל אני בטוחה שכשאני עושה עבודה...אני בכלל לא מתקשה בה.
הלוואי וידעתי מה זה לעבוד קשה וליהנות מזה.
להיות מסופקת.
אולי זה למה אנשים אוהבים ספורט.
הם עובדים קשה וגם עושים משהו למען עצמם והגוף שלהם.
אני קצת מקנאה בהם.
אולי אפילו הרבה.
כרגע זה מרגישה קצת.
יום אחד אני גם אהיה רזה ומאושרת.
אני פשוט לא מוכנה לעבוד קשה בשביל זה כרגע.
הלוואי והייתי רוצה את זה יותר.
אני חושבת שאני אנסה שוב.
אנסה להתמיד.
אנסה לעמוד בפיתויים.
אבל תוך כדי שאני רושמת את זה פתאום יש לי חשק לאכול עוד משהו מיותר לגמרי.
זה כאילו שככל שאני מתעסקת בזה יותר ככה זה קשה יותר.
אני צריכה למצוא עבודה.
משהו שיחליף את הרצון שלי לאכול.
משהו שימלא אותי ולא את הקיבה שלי.
מה שבטוח.
לעבוד על עצמך זה קשה.
ואני ללא ספק עושה את זה.
אני עובדת על עצמי כל הזמן.
ואת זה אני צריכה להעריך יותר.
אני לא יודעת מתי לעצור.
אני לא יודעת מתי פשוט להניח לדברים או לשחרר מדברים.
אני חושבת שזה בגלל שאני כל כך מעריכה את הכל שאני פשוט לא יכולה לתת לשום דבר להתחמק ממני.
קשה לי לוותר על בני אדם.
קשה לי לוותר על חפצים.
קשה לי לוותר על ויכוח טוב.
קשה לי להניח לדברים...להניח לעצמי...אני תמיד רוצה להתקדם.
אבל זה לא פשוט.
תמיד שאני מציבה יעד נראה שאני פשוט מאבדת את הדרך כל פעם מחדש.
אני לא מצליחה להגיע לאן שאני רוצה.
אני לא מצליחה להיות מי שאני רוצה.
אני לא יודעת מה לעזאזל הבעיה שלי אבל אני פשוט תמיד מנסה לתקן את עצמי.
אני לא חושבת שאני מספיק טובה כמו שאני.
אני אוהבת את עצמי מאוד אולי לא ברמה הפיזית כמו שהייתי רוצה אבל אני ללא ספק מעריכה את עצמי נכון.
בכנות ובשקיפות.
אני לא משקרת לעצמי שאני אוהבת את עצמי...אני אוהבת את עצמי למרות שאני קצת דפוקה.
אני לא יודעת מה עליי לעשות.
אני לא יודעת מה יעזור לי להשתנות.
אולי זה לא משהו שיכול לבוא בבת אחת אולי זה משהו שלומדים לאט לאט.
אבל אני כבר שנים מנסה להבין את זה.
לפענח...היכן אני כל הזמן נופלת?.
למה זה כל הזמן קורה ולמה זה ממשיך לקרות למרות שאני כבר יודעת ומצפה לזה מראש?!.
זה כל כך קשה לשנות.
אולי כי אני לא באמת יודעת מה אני יכולה לשנות לא רק להיום - אלא לכל החיים.
מה אני יכולה לשנות שישאר ולא יעלם עם הזמן?.
איפה אני נותנת משמעות לקיום שלי?.
האם אני בכלל אמורה לחפש משמעות או שאני פשוט אמורה לחיות איך שבא לי ותוך כדי פשוט לעזור לאנשים שאני נתקלת בהם בדרך.
אני אוהבת ידע.
תמיד אהבתי ידע.
תמיד אהבתי לשאול שאלות.
אבל למרות זאת...לא כל דבר מעניין אותי.
אתם מבינים...יש כל כך הרבה שם בחוץ.
כל כך הרבה ידע.
כל כך הרבה אנשים.
כל כך הרבה עבודות.
אין לי ברירה אלא לסנן.
לבחור את מה שהכי יועיל לי ויעשה לי טוב.
את מה שהכי נכון לי.
הלוואי והייתי יודעת לזהות מראש כשמשהו לא נכון לי.
אני כמעט תמיד מרגישה את זה בדם כשמשהו נכון לי ומתאים ועושה אותי מאושרת.
אבל כשמשהו מזיק לי...לוקח לי קצת יותר מידי זמן להבחין בזה.
הלוואי ויכולתי להפסיק לאכול ג'אנק פוד.
הלוואי ויכולתי להפסיק לשפוט את אמא שלי ולהעביר עליה ביקורת.
הלוואי ויכולתי לעשות ספורט ולהינות מזה.
אבל אני לא.
אני לא יכולה.
נכון...אין דבר כזה לא יכולה יש דבר כזה לא רוצה.
אבל...אני בכנות אומרת לכם...יש דברים שאתה רוצה להפסיק לעשות ופשוט לא יכול.
לאכול ג'אנק פוד הוא לא אחד מהם.
אבל בהחלט הייתי רוצה להפסיק לריב עם כל העולם.
ולעשות ספורט.
ופשוט להיות יותר טובה.
אבל אני לא יודעת איך.
אני לא יודעת מאיפה להתחיל.
אני מתחילה בקטן וזה עובד לי לכמה ימים ובמקרה הטוב חודש...אבל בסופו של דבר אני פשוט חוזרת לדרכיי הישנות.
אולי אני פשוט צריכה לתת לזה זמן.
להצליח ולהיכשל לקום וליפול שוב ושוב כדי להיות באמת...אבל באמת הכי טובה שאני יכולה.
כי כישלון זה טוב.
הטובים ביותר נכשלו ויכשלו עוד פעמים רבות - זה מה שהופך את ההצלחה לחזקה יותר ומתוקה יותר פאקינג אמיתי.
אם משהו בא לך בקלות...האם יש לזה בכלל ערך?.
אני לא מדברת בעיניי העולם.
בעינייך.
אם היית מקבל את מה שאת רוצה בקלות האם עדיין הייתה ממשיך לרצות את זה?.
אנחנו לא מעריכים את הדברים הפשוטים והיומיומיים כי לא עבדנו קשה בשבילם.
אנחנו לא נעריך לחם פרוס אבל אנחנו כן נעריך חלה שהכנו במו ידינו.
העבודה הקשה היא מה שנותנת לכל כך הרבה אנשים משמעות לחיים.
אולי בגלל זה אני מרגישה שלחיי אין משמעות.
הכל בא לי בקלות מידיי.
אני שמחה שאני לא צריכה לעבוד קשה כדי להשיג את הדברים הקטנים שאני לא יכולה לחיות בלעדיהם.
אבל הלוואי והייתי רוצה משהו אחד כל כך חזק שהייתי מוכנה לעבוד קשה בשבילו.
הלוואי וזה היה קורה לי.
כי לא משנה כמה שאני ארצה לרדת במשקל ולהיות רזה...בניגוד לרוב האנשים...אני לא באמת כל כך רוצה את זה.
אני רוצה.
אבל לא מספיק כדי לעבוד קשה בשביל זה.
וזה כמעט בכל דבר בחיים שלי.
אני רוצה אבל אני לא מוכנה לעבוד קשה בשביל זה.
קשה להאמין שאני הבת של אבא שלי.
אבא שלי עבד קשה מאז שהוא קטן.
אין יום שבו הוא לא עובד קשה.
אולי רק בשבת.
ואבא שלי אוהב את זה.
וזה קשה.
מאוד.
פיזית - הוא קורע לעצמו את הגוף.
הלוואי והיה לי קצת מזה.
קצת מהרצון לעבוד קשה.
יש לי את הרצון לעשות משהו בצורה הטובה והשלמה ביותר שאפשר.
אבל אני בטוחה שכשאני עושה עבודה...אני בכלל לא מתקשה בה.
הלוואי וידעתי מה זה לעבוד קשה וליהנות מזה.
להיות מסופקת.
אולי זה למה אנשים אוהבים ספורט.
הם עובדים קשה וגם עושים משהו למען עצמם והגוף שלהם.
אני קצת מקנאה בהם.
אולי אפילו הרבה.
כרגע זה מרגישה קצת.
יום אחד אני גם אהיה רזה ומאושרת.
אני פשוט לא מוכנה לעבוד קשה בשביל זה כרגע.
הלוואי והייתי רוצה את זה יותר.
אני חושבת שאני אנסה שוב.
אנסה להתמיד.
אנסה לעמוד בפיתויים.
אבל תוך כדי שאני רושמת את זה פתאום יש לי חשק לאכול עוד משהו מיותר לגמרי.
זה כאילו שככל שאני מתעסקת בזה יותר ככה זה קשה יותר.
אני צריכה למצוא עבודה.
משהו שיחליף את הרצון שלי לאכול.
משהו שימלא אותי ולא את הקיבה שלי.
מה שבטוח.
לעבוד על עצמך זה קשה.
ואני ללא ספק עושה את זה.
אני עובדת על עצמי כל הזמן.
ואת זה אני צריכה להעריך יותר.