אבל משהו בי כבה.
כנראה שהתשוקה הזאת לכתוב הייתה פה רק לתקופה.
היא הייתה פה רק כדי להחזיק אותי.
רק כדי לדחוף אותי קדימה.
רק כדי לעזור לי להבין מה אני באמת רוצה.
וזהו.
זה נגמר.
הכתיבה כבר לא יכולה לעזור לי יותר.
אני כבר הבנתי שאני לא רוצה כלום.
שאני עוד לא פגשתי בדבר הזה שאני ארצה להקדיש לו את חיי.
שאני צריכה לצאת החוצה ולתת לעולם את האפשרות לטלטל אותי ולגרום לי להגיע לכול מיני מקומות שלאו דווקא אני רוצה או בחרתי להגיע אליהם.
ואני עדיין כאן.
אני עדיין בעולם הזה.
למרות שאני לא מעוניינת בשום דבר שיש לעולם הזה להציע.
אבל אני עדיין מעדיפה את ה"להיות" על פני הלא להיות.
"להיות או לא להיות זאת השאלה".
והתשובה שלי פשוטה - להיות.
פשוט להיות.
החיים הרבה יותר גדולים ממני.
העתיד שלי הרבה יותר מורכב ממני ואני לא אצליח לראות אותו.
הייתי רוצה לפחות לדעת איך אני מדמיינת אותו.
אבל אני לא מסוגלת.
אני לא מסוגלת לראות את עצמי בעוד שנה מהיום.
אין לי מושג איך אני אהיה אם בכלל אני אהיה.
מה התוכנית שלי?.
פשוט להיות אני...וללכת אחרי הלב.
זהו הפוסט האחרון כנראה.
הרגשתי שאני סוף סוף מבינה למה הייתי צריכה לסיים פה את הכתיבה.
חלקכם כבר נפרדו ממני בפוסט הקודם אז אני אומר שאין צורך להיפרד ממני שוב.
כי אני עדיין פה.
פשוט כבר לא כותבת כמו שכתבתי בעבר.
אז לסיכום.
המשפט הזה אומנם קצת התערער לי בחודשים האחרונים - אבל זהו המשפט שלי.
ושלי בלבד.
וזה המשפט שנותן לי ביטחון לעשות ופאקינג להיות.
בדרכי שלי אני תמיד צודקת.
אבל משהו בי כבה.
כנראה שהתשוקה הזאת לכתוב הייתה פה רק לתקופה.
היא הייתה פה רק כדי להחזיק אותי.
רק כדי לדחוף אותי קדימה.
רק כדי לעזור לי להבין מה אני באמת רוצה.
וזהו.
זה נגמר.
הכתיבה כבר לא יכולה לעזור לי יותר.
אני כבר הבנתי שאני לא רוצה כלום.
שאני עוד לא פגשתי בדבר הזה שאני ארצה להקדיש לו את חיי.
שאני צריכה לצאת החוצה ולתת לעולם את האפשרות לטלטל אותי ולגרום לי להגיע לכול מיני מקומות שלאו דווקא אני רוצה או בחרתי להגיע אליהם.
ואני עדיין כאן.
אני עדיין בעולם הזה.
למרות שאני לא מעוניינת בשום דבר שיש לעולם הזה להציע.
אבל אני עדיין מעדיפה את ה"להיות" על פני הלא להיות.
"להיות או לא להיות זאת השאלה".
והתשובה שלי פשוטה - להיות.
פשוט להיות.
החיים הרבה יותר גדולים ממני.
העתיד שלי הרבה יותר מורכב ממני ואני לא אצליח לראות אותו.
הייתי רוצה לפחות לדעת איך אני מדמיינת אותו.
אבל אני לא מסוגלת.
אני לא מסוגלת לראות את עצמי בעוד שנה מהיום.
אין לי מושג איך אני אהיה אם בכלל אני אהיה.
מה התוכנית שלי?.
פשוט להיות אני...וללכת אחרי הלב.
זהו הפוסט האחרון כנראה.
הרגשתי שאני סוף סוף מבינה למה הייתי צריכה לסיים פה את הכתיבה.
חלקכם כבר נפרדו ממני בפוסט הקודם אז אני אומר שאין צורך להיפרד ממני שוב.
כי אני עדיין פה.
פשוט כבר לא כותבת כמו שכתבתי בעבר.
אז לסיכום.
המשפט הזה אומנם קצת התערער לי בחודשים האחרונים - אבל זהו המשפט שלי.
ושלי בלבד.
וזה המשפט שנותן לי ביטחון לעשות ופאקינג להיות.
בדרכי שלי אני תמיד צודקת.