מהזלזול.
מהערות.
מהביקורת הבלתי פוסקת.
תמיד יש משהו לא בסדר נכון?
תמיד יש משהו רע להגיד נכון?
אני רוצה להגיד מה שאני חושבת...באמת...אבל כל פעם שאני פותחת את הפה ואומרת במילים המדוייקת...שהם לא הכי נעימות לשמיעה...זה כאילו לא שומעים אותי.
לא רואים אותי.
לא רואים שהם מתנהגים בצורה מלחמתית ומגעילה.
מתנהגים כמו מניאקים...חארות.
וגם אני כזאת.
גם אני מניאקית ומלחמתית ומגעילה ובכנות חרא של בן אדם.
אבל לפחות אני לא מאשימה אף אחד על זה.
לפחות אני מודעת לזה ולוקחת על זה אחראיות.
זה ממש קשה להשתנות.
ממש קשה להיות בן אדם אחר כשאתה מוקף בכל כך הרבה אנשים מגעילים וחוצפנים וחודרניים.
שאתה מוקף באנשים שהם כמוך...ואתה לא רוצה להיות יותר כמוהם...אתה רוצה להשתנות....זה פשוט כל כך קשה.
כי הם לא יודעים להקשיב.
הם לא מסוגלים להשתנות בשבילך.
הם לא מסוגלים לראות כמה ההתנהגות שלהם פוגענית ומגעילה ופשוט באמת...מעוררת כעס.
אולי אני צריכה לעזוב...אולי אני צריכה פשוט לקחת את הדברים שלי וללכת.
אבל אין לי כוח...אני רוצה להיות פה...המניאקים האלה שפוגעים בי...הם כל מה שיש לי.
החסרי רגשות.
החיים בבועה של עצמם.
ואני מנסה להיות כמוהם.
מנסה לחיות בפינה שלי בשקט..בלי שיפריעו לי.
אבל כולם על הצוואר שלי.
כולם מוצצים לי את הנשמה.
אני פשוט רוצה שקט.
אני לא רוצה לריב יותר.
אני רוצה לחיות בשלום עם כולם.
למה זה כל כך קשה?
למה תמיד יש בי כל כך הרבה כעס?
כעס מוסרי כזה...מכירים?...שאתה שומעים משהו שפשוט מזעזע אתכם עמוק בפנים וגורם לכם לבעור?.
ככה.
אני מלאה בכעס כזה.
לפעמים הכעס הזה עוזר.
לפעמים המילים שבוערות בי יוצרות להבה שמצליחה להצית משהו...לשנות.
אבל לפעמים זה פשוט שורף אותי מבפנים...כי גם שאני אומרת את זה...זה פשוט לא עוזר.
זה פשוט לא נקלט.
אני מבקשת מהעולם...תשתנה...תהיה אחר!
והעולם לא מקשיב לי...
אנשים לא משתנים...הם חיים בבועה שהם בסדר והם לא משתנים...ככה זה בעולם שלי לפחות.
אז איך אני אשתנה?
כל הזמן הם שמים לי ברקסים.
כל פעם שאני מנסה להתקדם...הם דוחפים אותי אחורה באלימות.
אני מנסה לא לשים פס.
אבל אני בן אדם כזה שאכפת לו יותר מידי.
וזה לא משהו שאני רוצה לשנות.
אבל זה משהו שבהחלט מפריע לי.
נמאס לי מאיך שמתייחסים עלי.
מהזלזול.
מהערות.
מהביקורת הבלתי פוסקת.
תמיד יש משהו לא בסדר נכון?
תמיד יש משהו רע להגיד נכון?
אני רוצה להגיד מה שאני חושבת...באמת...אבל כל פעם שאני פותחת את הפה ואומרת במילים המדוייקת...שהם לא הכי נעימות לשמיעה...זה כאילו לא שומעים אותי.
לא רואים אותי.
לא רואים שהם מתנהגים בצורה מלחמתית ומגעילה.
מתנהגים כמו מניאקים...חארות.
וגם אני כזאת.
גם אני מניאקית ומלחמתית ומגעילה ובכנות חרא של בן אדם.
אבל לפחות אני לא מאשימה אף אחד על זה.
לפחות אני מודעת לזה ולוקחת על זה אחראיות.
זה ממש קשה להשתנות.
ממש קשה להיות בן אדם אחר כשאתה מוקף בכל כך הרבה אנשים מגעילים וחוצפנים וחודרניים.
שאתה מוקף באנשים שהם כמוך...ואתה לא רוצה להיות יותר כמוהם...אתה רוצה להשתנות....זה פשוט כל כך קשה.
כי הם לא יודעים להקשיב.
הם לא מסוגלים להשתנות בשבילך.
הם לא מסוגלים לראות כמה ההתנהגות שלהם פוגענית ומגעילה ופשוט באמת...מעוררת כעס.
אולי אני צריכה לעזוב...אולי אני צריכה פשוט לקחת את הדברים שלי וללכת.
אבל אין לי כוח...אני רוצה להיות פה...המניאקים האלה שפוגעים בי...הם כל מה שיש לי.
החסרי רגשות.
החיים בבועה של עצמם.
ואני מנסה להיות כמוהם.
מנסה לחיות בפינה שלי בשקט..בלי שיפריעו לי.
אבל כולם על הצוואר שלי.
כולם מוצצים לי את הנשמה.
אני פשוט רוצה שקט.
אני לא רוצה לריב יותר.
אני רוצה לחיות בשלום עם כולם.
למה זה כל כך קשה?
למה תמיד יש בי כל כך הרבה כעס?
כעס מוסרי כזה...מכירים?...שאתה שומעים משהו שפשוט מזעזע אתכם עמוק בפנים וגורם לכם לבעור?.
ככה.
אני מלאה בכעס כזה.
לפעמים הכעס הזה עוזר.
לפעמים המילים שבוערות בי יוצרות להבה שמצליחה להצית משהו...לשנות.
אבל לפעמים זה פשוט שורף אותי מבפנים...כי גם שאני אומרת את זה...זה פשוט לא עוזר.
זה פשוט לא נקלט.
אני מבקשת מהעולם...תשתנה...תהיה אחר!
והעולם לא מקשיב לי...
אנשים לא משתנים...הם חיים בבועה שהם בסדר והם לא משתנים...ככה זה בעולם שלי לפחות.
אז איך אני אשתנה?
כל הזמן הם שמים לי ברקסים.
כל פעם שאני מנסה להתקדם...הם דוחפים אותי אחורה באלימות.
אני מנסה לא לשים פס.
אבל אני בן אדם כזה שאכפת לו יותר מידי.
וזה לא משהו שאני רוצה לשנות.
אבל זה משהו שבהחלט מפריע לי.