אני פשוט מפחדת שמשהו רע עומד לקרות.
והכל בגלל הסיוטים המטופשים שלי.
אבל מה אני אעשה?
למרות שאני יודעת שאין לי סיבה לחשוש...אני פשוט חוששת.
אני לא בטוחה אם זה ספציפית בגלל הסיוטים שלי או יותר בגלל שאני אדם חרדתי.
אני פוחדת משטויות.
באמת.
אבל השבוע אני נוסעת למקום כלשהו שהדרך אליו...לא מי יודע מה הכי בטוחה שיש.
אבל בכללי.
הכי בטוח זה פשוט להישאר בבית.
אוף.
למה אני מרגישה ככה?
למה אני מרגישה ככה?
למה אני באופן לא מודע מזינה את הפחדים של עצמי?.
אני פשוט מרגישה רע...אני מניחה שסיוטים יכולים פשוט לגרום להרגשה כזאת.
זה מעצבן.
למה תמיד בסיוטים שלי אני מתחבאת או רצה ותמיד תופסים אותי?!
תמיד אני יודעת שמי שרודף אחרי בסופו של דבר ישיג אותי.
ולמרות שאני יודעת שזה רק חלום...אני פשוט לא אוהבת לחלום אותו....אני פשוט רוצה לצאת ממנו מהר.
אני עוצמת את העיניים חזק ומעירה את עצמי לפני שהסיוט יעיר אותי.
אבל אז אני עייפה ואני רוצה לחזור לישון.
ואז זה מפחיד...כי אני אחזור אל אותו המקום...ואני שוב אחלום חלום מפחיד.
אז אני לוקחת כמה שניות של התעוררות...כדי שאני לא אחזור בדיוק לאותה הנקודה ממנה ברחתי.
ואז אני נרדמת.
ומשם כבר סיוטים אחרים באים.
אז כן...נרדמתי ושוב חלמתי חלום רע...שוב פעם תפסו אותי למרות שהתחבאתי.
אבל זה היה שונה...הפעם ריחמו עליי...לא גילו למי שמתעקש להרוג אותי היכן אני...וכשהוא בסופו של דבר גילה בעצמו...הוא כיוון אליי את האקדח וירה לי בראש.
אבל לא מתתי.
העמדתי פנים שהוא פגע בי אבל לא...לא התעוררתי מפחד...ולא נפגעתי...כי זה חלום.
אז למה זה עדיין מפחיד אותי לפעמים?
אחרי שהוא חשב שהוא ירה והרג אותי...הוא המשיך לדבר עם מי שריחמה עליי...ומאחוריו ראיתי את האנשים שרוצים להגן עליי...הם תפסו אותו והם נלחם בהם...וכשהוא לא שם לב באתי מאחוריו...ותפסתי לו את הרגל...השתלטנו עליו.
ואז נתנו לי את האקדח...ויריתי לו בראש.
וזה היה מגיע לו.
למרות זאת...למרות שאני יודעת שזה סיוט ושאני מרגישה אם זה לא טוב בכלל.
אני עדיין מופתעת מזה לטובה באיזשהו אופן.
כי:
1.לא התעוררתי למרות שהוא גילה את המחבוא שלי.
2.הוא פגע בי אבל לא נפגעתי.
3.השגתי נקמה.
אני אוהבת לחלום.
אבל זה מעצבן שזה אומר שגם לפעמים...החלום הוא סיוט.
אבל במקום לחשוש...אני חייבת לפנים שזה פשוט משקף משהו שקורה אצלי בלב ובראש.
ולא משהו שעלול או עומד לקרות.
הרי בחלום יש לי שליטה.
בחלום מה שאני רוצה קורה.
אז למה זה כל כך מפחיד לפעמים...להירדם?.
אני חושבת שזה הסיוט הראשון מזה הרבה זמן.
הרי גם אם יש חלומות מפחדים...לא כולם מצליחים להעיר אותי.
אני חולמת חלומות כאלה כי אני מרגישה רע עם עצמי.
אני חולמת חלומות כאלה כי אני מרגישה שאני לא אמורה לחיות.
שאני לא הכרחית בעולם.
אף אחד לא אוהב להקשיב לחלומות שלי.
הם פשוט רעים מידי.
מפחידים מידי.
אין מישהו שמוכן להקשיב לזה...אז אני כותבת את זה...כל מה שאני צריכה זה שיגידו לי "הכל בסדר,זה רק חלום,זה לא אומר כלום".
יש חלומות מפחידים מידי.
יש חלומות שעדיף שיעלמו בתוך ראשי.
זה הכל בראש.
וזאת הבעיה.
אני פשוט מפחדת שמשהו רע עומד לקרות.
והכל בגלל הסיוטים המטופשים שלי.
אבל מה אני אעשה?
למרות שאני יודעת שאין לי סיבה לחשוש...אני פשוט חוששת.
אני לא בטוחה אם זה ספציפית בגלל הסיוטים שלי או יותר בגלל שאני אדם חרדתי.
אני פוחדת משטויות.
באמת.
אבל השבוע אני נוסעת למקום כלשהו שהדרך אליו...לא מי יודע מה הכי בטוחה שיש.
אבל בכללי.
הכי בטוח זה פשוט להישאר בבית.
אוף.
למה אני מרגישה ככה?
למה אני מרגישה ככה?
למה אני באופן לא מודע מזינה את הפחדים של עצמי?.
אני פשוט מרגישה רע...אני מניחה שסיוטים יכולים פשוט לגרום להרגשה כזאת.
זה מעצבן.
למה תמיד בסיוטים שלי אני מתחבאת או רצה ותמיד תופסים אותי?!
תמיד אני יודעת שמי שרודף אחרי בסופו של דבר ישיג אותי.
ולמרות שאני יודעת שזה רק חלום...אני פשוט לא אוהבת לחלום אותו....אני פשוט רוצה לצאת ממנו מהר.
אני עוצמת את העיניים חזק ומעירה את עצמי לפני שהסיוט יעיר אותי.
אבל אז אני עייפה ואני רוצה לחזור לישון.
ואז זה מפחיד...כי אני אחזור אל אותו המקום...ואני שוב אחלום חלום מפחיד.
אז אני לוקחת כמה שניות של התעוררות...כדי שאני לא אחזור בדיוק לאותה הנקודה ממנה ברחתי.
ואז אני נרדמת.
ומשם כבר סיוטים אחרים באים.
אז כן...נרדמתי ושוב חלמתי חלום רע...שוב פעם תפסו אותי למרות שהתחבאתי.
אבל זה היה שונה...הפעם ריחמו עליי...לא גילו למי שמתעקש להרוג אותי היכן אני...וכשהוא בסופו של דבר גילה בעצמו...הוא כיוון אליי את האקדח וירה לי בראש.
אבל לא מתתי.
העמדתי פנים שהוא פגע בי אבל לא...לא התעוררתי מפחד...ולא נפגעתי...כי זה חלום.
אז למה זה עדיין מפחיד אותי לפעמים?
אחרי שהוא חשב שהוא ירה והרג אותי...הוא המשיך לדבר עם מי שריחמה עליי...ומאחוריו ראיתי את האנשים שרוצים להגן עליי...הם תפסו אותו והם נלחם בהם...וכשהוא לא שם לב באתי מאחוריו...ותפסתי לו את הרגל...השתלטנו עליו.
ואז נתנו לי את האקדח...ויריתי לו בראש.
וזה היה מגיע לו.
למרות זאת...למרות שאני יודעת שזה סיוט ושאני מרגישה אם זה לא טוב בכלל.
אני עדיין מופתעת מזה לטובה באיזשהו אופן.
כי:
1.לא התעוררתי למרות שהוא גילה את המחבוא שלי.
2.הוא פגע בי אבל לא נפגעתי.
3.השגתי נקמה.
אני אוהבת לחלום.
אבל זה מעצבן שזה אומר שגם לפעמים...החלום הוא סיוט.
אבל במקום לחשוש...אני חייבת לפנים שזה פשוט משקף משהו שקורה אצלי בלב ובראש.
ולא משהו שעלול או עומד לקרות.
הרי בחלום יש לי שליטה.
בחלום מה שאני רוצה קורה.
אז למה זה כל כך מפחיד לפעמים...להירדם?.
אני חושבת שזה הסיוט הראשון מזה הרבה זמן.
הרי גם אם יש חלומות מפחדים...לא כולם מצליחים להעיר אותי.
אני חולמת חלומות כאלה כי אני מרגישה רע עם עצמי.
אני חולמת חלומות כאלה כי אני מרגישה שאני לא אמורה לחיות.
שאני לא הכרחית בעולם.
אף אחד לא אוהב להקשיב לחלומות שלי.
הם פשוט רעים מידי.
מפחידים מידי.
אין מישהו שמוכן להקשיב לזה...אז אני כותבת את זה...כל מה שאני צריכה זה שיגידו לי "הכל בסדר,זה רק חלום,זה לא אומר כלום".
יש חלומות מפחידים מידי.
יש חלומות שעדיף שיעלמו בתוך ראשי.
זה הכל בראש.
וזאת הבעיה.