אך איזה משפט מעורר השראה...פעם האמנתי בו באמונה שלמה...עכשיו אני ממש מפקפקת בו...אבל זה הקטע באמונה...אין לנו ממש שליטה עליה.
אז למרות שהמוח שלי אומר שיש דברים שאיני מסוגלת לעשות...יש בי אמונה שאני מסוגלת לעשות הכל אם אני רק באמת ארצה.
אני חושבת שזו הבעיה המרכזית שלי בחיים...יש מעט דברים שאני באמת רוצה לעשות.
קוראים לזה תשוקה...אם אתה באמת רוצה לעשות משהו...ויש לך תשוקה אליו...ורצון חזק להצליח...אז למה שלא תצליח?.
אני לא מדברת על דברים שהם באמת בלתי אפשריים כמו לקרוא מחשבות(אני לפעמים מוצאת את עצמי חושבת שאולי יש מישהו מהאנשים שסביבי שיודע בדיוק על מה אני חושבת...פרנויה).
אני מדברת על דברים שהם פשוט כל כך קשים...שהם ניראים בלתי אפשריים.
יש אינסוף דברים שהיינו רוצים לעשות שהם כרגע בלתי אפשריים לנו.
תחשבו על זה...אם היה בא לכם עכשיו לנגן בגיטרה...ואתם לא יודעים...אז כרגע לנגן שיר מסויים...זה בלתי אפשרי.
איו לנו את הידע ואת הניסיון.
אבל יש דבר שנקרא יכולת...אני יכולה לנגן בגיטרה...אם אני אשקיע ובאמת ארגיש שזו התשוקה שלי...אני אוכל לנגן בגיטרה.
אם אני רוצה אני יכולה.
נשמע כמו משפט של מכורים.
הייתי בהחלקה על הקרח...אוי כמה שזה נראה כיף...וכמה שזה יפה...אבל אני לא יודעת...נפלתי כל הזמן...וחברות שלי נתנו לי ידיים כדי שאני לא אפול...ועדיין נפלתי.
ואתם יודעים מה...כמה שזה יפה...ונראה כיף...זה ממש לא כיף כשאתה לא יודע להחליק בלי ליפול...כשאתה מפחד.
אמרתי להן..."דיי אני לא רוצה...ניסיתי...זה לא בשבילי...אני לא נהנית מזה".
גם חשבתי עליהן...רציתי שהן יחליקו בלי לדאוג לי.
אז יצאתי והסתכלתי עליהן...ומזה נהניתי...וקצת הייתי מאוכזבת שזה כל כך קשה לי...ונכון זו הייתה בסך הכל הפעם השנייה שלי...אבל זה לא היה לי כיף...כאילו היה לי כיף...גם כשלא הצלחתי...אבל אני לא נהנתי מזה שידעתי שאני לא טובה בזה...ובהתחלה פחדתי ממש ליפול...ואז נפלתי...ושוב ושוב ושוב...וכבר לא פחדתי ליפול...פשוט הבנתי שזה לא כיף לי...שזה לא זורם לי.
אז מצאתי את עצמי מסתכלת על כל מי שהיה שם...ממבוגר ועד לילדים קטנים...להם זה היה כיף...הם היו שקועים...רקדו...הרימו את הרגליים...והיו כאלה שפשוט החליקו במהירות מטורפת ובאלגנטיות...וגם כזה היה נראה כאילו שהם עלולים להתנגש בזה שלידם...הם לא.
אז האם אני יכולה להחליק על הקרח?-אני מאמינה שכן.
האם אני יכולה עכשיו להחליק על הקרח?-אני יודעת שלא.
האם יש לי תשוקה להחליק על הקרח?-לא...למרות כל היופי שבזה...זה לא משהו שאני חולמת לעשות...הייתי רוצה...אבל לא.
בתקופה האחרונה אני מנסה להבין...מה התשוקה שלי?.
מה אני באמת רוצה לעשות?
ואני לא יודעת...זה כאילו...זה לא דברים שאני אמורה לחשוב עליהם...זה אמור לבוא לי בטבעי לא?
אני מנסה לחשוב על החלומות שלי...הרי החלומות שלנו אמורים לשקף לנו את מי שאנחנו ואת מה שאנחנו אוהבים לא?
אז בחלומות הכי יפים שלי...אני בגינה ענקית...עם מזרקה...והאופק נקי מכל ענן...והשמש מאירה יפה על העצים ועל הפרחים.
בחלומות שלי יש לי חברים אחרים...אני מישהי אחרת...לפעמים אני חולמת שאני שוב בתיכון...אבל במקום אחר עם אנשים אחרים.
לפעמים אני חולמת על מקומות שבחיים לא ראיתי...ואז מגלה שהם אמיתיים...חלמתי על יון לפני מלא שנים...וחלמתי על מלא חופים...מעניין שבכל המקומות שבהם טיילתי בחלומות שלי היה ים חוף ושמש...ואני בכלל לא הולכת לים אף פעם.
משהו בי התקלקל...נשבר...פעם אהבתי דברים כל כך שונים ממה שאני אוהבת עכשיו...פעם אהבתי את הים...פעם הייתי הרבה יותר קלה...זה כאילו שכל הידע והחוויות שצברתי...מכבידות עליי.
לפעמים אני חושבת...הלוואי שמחר אני אקום ואני לא אזכור דבר...אפילו את השם של עצמי...הייתי רוצה להתחיל מחדש...למחוק את כל מה שאני יודעת על עצמי...את כל הפחדים שצברתי מזיכרונות רעים...ולהתחיל לחיות בלי לחשוב על זה יותר מידי.
אם הייתם יכולים למחוק את הכל...בכפתור אחד...את כל הזיכרונות שלכם...האם הייתם לוחצים?.
אני חושבת שזה רגע שבר שיש לאנשים כמוני לפעמים...להתפלל בלילה שמחר בבוקר אני אקום ואני לא אזכור דבר...עשיתי את זה הרבה פעם.
אני מרגישה שאני אהיה יותר טובה אם אני לא אזכור דבר על עצמי.
אני מרגישה שבאופי האמיתי שלי...אני מישהי אחרת לגמרי...זה מובן בכלל מה שאני מנסה לומר?
אם אני מרגישה שאני מישהי אחרת עמוק בפנים...אולי אני יכולה להשתנות בחזרה?
אני מקנאה בילדים...אני בתור ילדה הייתי הרבה יותר חכמה ורגועה ממה שאני עכשיו...אני מדברת על משהו אחר...לא חכמה מבחינת ידע...אלא שגם שאף אחד לא הסביר לי...מה טוב ורע...מה אסור ומה מותר...מה יפה ומה מכוער...ידעתי תמיד ללכת בדרך הנכונה...בלי פחד.
עכשיו אני יודעת ללכת בדרכים נכונות...אבל יש כל כך הרבה אופציות וכל כך הרבה פחדים שצברתי במהלך השנים...שאני לא יודעת מה באמת באמת נכון לי...ולמה אני באמת מסוגלת...אני מוצאת את עצמי הרבה פעמים מפחדת ממשהו...עושה את זה בכל מקרה...לשנייה אחת כבר לא מפחדת...ואחרי קצת זמן...הפחד חוזר שוב.
זה קשה להתגבר על הפחד...אפילו אם התגברתי עליו פעם אחת...הוא לא באמת נעלם...נכון...ככול שאני יותר חושפת את עצמי ככה הפחד קטן...ונכון שהידיעה שכבר עשיתי את זה פעם...נותנת לי קצת אומץ...אבל פחד...זה פחד...זו תחושה רעה...כאילו שאתה הולך נגד הטבע שלך...אבל זה רק תעתוע...הרי נולדתי וחייתי בלי הפחדים האלה...אז למה שאני אחשוב שזה טבעי שאני אפחד עכשיו?.
אך איזה משפט מעורר השראה...פעם האמנתי בו באמונה שלמה...עכשיו אני ממש מפקפקת בו...אבל זה הקטע באמונה...אין לנו ממש שליטה עליה.
אז למרות שהמוח שלי אומר שיש דברים שאיני מסוגלת לעשות...יש בי אמונה שאני מסוגלת לעשות הכל אם אני רק באמת ארצה.
אני חושבת שזו הבעיה המרכזית שלי בחיים...יש מעט דברים שאני באמת רוצה לעשות.
קוראים לזה תשוקה...אם אתה באמת רוצה לעשות משהו...ויש לך תשוקה אליו...ורצון חזק להצליח...אז למה שלא תצליח?.
אני לא מדברת על דברים שהם באמת בלתי אפשריים כמו לקרוא מחשבות(אני לפעמים מוצאת את עצמי חושבת שאולי יש מישהו מהאנשים שסביבי שיודע בדיוק על מה אני חושבת...פרנויה).
אני מדברת על דברים שהם פשוט כל כך קשים...שהם ניראים בלתי אפשריים.
יש אינסוף דברים שהיינו רוצים לעשות שהם כרגע בלתי אפשריים לנו.
תחשבו על זה...אם היה בא לכם עכשיו לנגן בגיטרה...ואתם לא יודעים...אז כרגע לנגן שיר מסויים...זה בלתי אפשרי.
איו לנו את הידע ואת הניסיון.
אבל יש דבר שנקרא יכולת...אני יכולה לנגן בגיטרה...אם אני אשקיע ובאמת ארגיש שזו התשוקה שלי...אני אוכל לנגן בגיטרה.
אם אני רוצה אני יכולה.
נשמע כמו משפט של מכורים.
הייתי בהחלקה על הקרח...אוי כמה שזה נראה כיף...וכמה שזה יפה...אבל אני לא יודעת...נפלתי כל הזמן...וחברות שלי נתנו לי ידיים כדי שאני לא אפול...ועדיין נפלתי.
ואתם יודעים מה...כמה שזה יפה...ונראה כיף...זה ממש לא כיף כשאתה לא יודע להחליק בלי ליפול...כשאתה מפחד.
אמרתי להן..."דיי אני לא רוצה...ניסיתי...זה לא בשבילי...אני לא נהנית מזה".
גם חשבתי עליהן...רציתי שהן יחליקו בלי לדאוג לי.
אז יצאתי והסתכלתי עליהן...ומזה נהניתי...וקצת הייתי מאוכזבת שזה כל כך קשה לי...ונכון זו הייתה בסך הכל הפעם השנייה שלי...אבל זה לא היה לי כיף...כאילו היה לי כיף...גם כשלא הצלחתי...אבל אני לא נהנתי מזה שידעתי שאני לא טובה בזה...ובהתחלה פחדתי ממש ליפול...ואז נפלתי...ושוב ושוב ושוב...וכבר לא פחדתי ליפול...פשוט הבנתי שזה לא כיף לי...שזה לא זורם לי.
אז מצאתי את עצמי מסתכלת על כל מי שהיה שם...ממבוגר ועד לילדים קטנים...להם זה היה כיף...הם היו שקועים...רקדו...הרימו את הרגליים...והיו כאלה שפשוט החליקו במהירות מטורפת ובאלגנטיות...וגם כזה היה נראה כאילו שהם עלולים להתנגש בזה שלידם...הם לא.
אז האם אני יכולה להחליק על הקרח?-אני מאמינה שכן.
האם אני יכולה עכשיו להחליק על הקרח?-אני יודעת שלא.
האם יש לי תשוקה להחליק על הקרח?-לא...למרות כל היופי שבזה...זה לא משהו שאני חולמת לעשות...הייתי רוצה...אבל לא.
בתקופה האחרונה אני מנסה להבין...מה התשוקה שלי?.
מה אני באמת רוצה לעשות?
ואני לא יודעת...זה כאילו...זה לא דברים שאני אמורה לחשוב עליהם...זה אמור לבוא לי בטבעי לא?
אני מנסה לחשוב על החלומות שלי...הרי החלומות שלנו אמורים לשקף לנו את מי שאנחנו ואת מה שאנחנו אוהבים לא?
אז בחלומות הכי יפים שלי...אני בגינה ענקית...עם מזרקה...והאופק נקי מכל ענן...והשמש מאירה יפה על העצים ועל הפרחים.
בחלומות שלי יש לי חברים אחרים...אני מישהי אחרת...לפעמים אני חולמת שאני שוב בתיכון...אבל במקום אחר עם אנשים אחרים.
לפעמים אני חולמת על מקומות שבחיים לא ראיתי...ואז מגלה שהם אמיתיים...חלמתי על יון לפני מלא שנים...וחלמתי על מלא חופים...מעניין שבכל המקומות שבהם טיילתי בחלומות שלי היה ים חוף ושמש...ואני בכלל לא הולכת לים אף פעם.
משהו בי התקלקל...נשבר...פעם אהבתי דברים כל כך שונים ממה שאני אוהבת עכשיו...פעם אהבתי את הים...פעם הייתי הרבה יותר קלה...זה כאילו שכל הידע והחוויות שצברתי...מכבידות עליי.
לפעמים אני חושבת...הלוואי שמחר אני אקום ואני לא אזכור דבר...אפילו את השם של עצמי...הייתי רוצה להתחיל מחדש...למחוק את כל מה שאני יודעת על עצמי...את כל הפחדים שצברתי מזיכרונות רעים...ולהתחיל לחיות בלי לחשוב על זה יותר מידי.
אם הייתם יכולים למחוק את הכל...בכפתור אחד...את כל הזיכרונות שלכם...האם הייתם לוחצים?.
אני חושבת שזה רגע שבר שיש לאנשים כמוני לפעמים...להתפלל בלילה שמחר בבוקר אני אקום ואני לא אזכור דבר...עשיתי את זה הרבה פעם.
אני מרגישה שאני אהיה יותר טובה אם אני לא אזכור דבר על עצמי.
אני מרגישה שבאופי האמיתי שלי...אני מישהי אחרת לגמרי...זה מובן בכלל מה שאני מנסה לומר?
אם אני מרגישה שאני מישהי אחרת עמוק בפנים...אולי אני יכולה להשתנות בחזרה?
אני מקנאה בילדים...אני בתור ילדה הייתי הרבה יותר חכמה ורגועה ממה שאני עכשיו...אני מדברת על משהו אחר...לא חכמה מבחינת ידע...אלא שגם שאף אחד לא הסביר לי...מה טוב ורע...מה אסור ומה מותר...מה יפה ומה מכוער...ידעתי תמיד ללכת בדרך הנכונה...בלי פחד.
עכשיו אני יודעת ללכת בדרכים נכונות...אבל יש כל כך הרבה אופציות וכל כך הרבה פחדים שצברתי במהלך השנים...שאני לא יודעת מה באמת באמת נכון לי...ולמה אני באמת מסוגלת...אני מוצאת את עצמי הרבה פעמים מפחדת ממשהו...עושה את זה בכל מקרה...לשנייה אחת כבר לא מפחדת...ואחרי קצת זמן...הפחד חוזר שוב.
זה קשה להתגבר על הפחד...אפילו אם התגברתי עליו פעם אחת...הוא לא באמת נעלם...נכון...ככול שאני יותר חושפת את עצמי ככה הפחד קטן...ונכון שהידיעה שכבר עשיתי את זה פעם...נותנת לי קצת אומץ...אבל פחד...זה פחד...זו תחושה רעה...כאילו שאתה הולך נגד הטבע שלך...אבל זה רק תעתוע...הרי נולדתי וחייתי בלי הפחדים האלה...אז למה שאני אחשוב שזה טבעי שאני אפחד עכשיו?.