לא שאני חושבת יותר מדי על המראה שלו, אני פשוט צריכה קצת יותר כדי להתקרב.
אין מה לעשות, אני מתאהבת בקלות בדברים חיצוניים, והוא לא ממש מראה לי יותר מדי.
אני אוהבת את הקול שלו, אני אוהבת את איך שהוא מוצא אומץ לומר דברים בצורה ישירה, אבל אני לא מרגישה בנוח לתת לעצמי להתאהב בו.
בראש שלי יש מישהו אחר, שבהרבה מובנים הם זהים, אבל הם גם מאוד שונים.
המישהו האחר, לא צריך להחזיק בי, או לפחד שאני אברח לו, הוא יודע שהוא כל מה שאני רוצה.
המראה לא מרחיק אותי, אבל לפעמים אני תוהה, אם הוא היה נראה כמו הבחור ההוא שכולן רוצות, אם הייתי מסכימה לתת לעצמי להתאהב בו.
אין לי שליטה על זה, למרות שאני בעצמי לא משהו, אני תמיד מתאהבת בבחורים הכי חתיכים.
זה מעבר למראה, זה איזשהו ביטחון כזה, שהם מתקרבים ויודעים שאת תתני להם את החום שהם צריכים, כי איך אפשר לומר לא לפרצוף כזה יפה וחיוך כזה תמים.
אני ממעיטה בערכו, עמוק בפנים, הוא אוהב יותר חזק ויותר אמיתי, מכל בחור יפה שאי פעם הכרתי.
ואני רוצה את האהבה הזאת, אני פשוט לא בטוחה, שאני רוצה את זה ממנו.
האם מישהו אחר, יכול לאהוב אותי ככה, וזה יהיה הדדי?
אני לא נותנת לעצמי זמן להתאהב, אני תמיד מרחיקה, ובכל פעם שהוא תופס אותי, זה הופך לי את הבטן.
"למה אני כל כך חשובה לך?", אני שואלת, "זה כי אתה לא רוצה להיות לבד בלילות?".
"זה בגלל מי שאת. אני פשוט נמשך למוזרות שלך".
הכנות שלו, הישירות שלו, האומץ לומר דברים שהוא מפחד לומר.
היכולת לשמוע ולבלוע דברים שהוא לא רוצה לשמוע ממני.
אני מתה על זה...
אבל האם זה מספיק?
במה אני אמורה להתאהב?
באדם עצמו, במראה שלו, בתכונות שלו?
אני לא יודעת.
הלוואי ואני אמצא מישהו אחר, שאיתו לא יהיה לי שום ספק.
כי באמת, נמאס לי להיגרר איתו, זה לא מתאים, אבל הוא לא מסכים איתי.
אנחנו מנסים להיות ידידים, כי הוא מחבב אותי מדי, מכדי לתת לי ללכת.
אני לא רק מישהי שהוא רוצה, אני גם מישהי שהוא צריך, ואני תוהה אם הוא עדיין ירצה אותי כשהוא כבר לא יצטרך אותי.
אני אנוכית והוא אגואיסט, זה שילוב מסוכן, אבל איכשהו, אכפת לנו זה מזו.
איכשהו, משהו שאני לא רוצה, מתחיל להיבנות, וכמה שאני מנסה לרסק את זה, הוא נותן לי מבט מקפיא ובטון כועס מבקש ממני להפסיק.
כשאני אומרת שאני לא יכולה, ושזה הטבע שלי, ושאני תמיד ירצה להרחיק, הוא פשוט אומר, "אני מבין", וממשיך לבנות את מה שניסיתי לרסק.
האם אני יכולה לרסק את זה לגמרי?
למה אני לא פשוט עוזבת?
אמרתי לו שאני לא אברח יותר...
אבל לא אמרתי שאני לא אנסה להרחיק.
מתי הוא כבר יבין? - אני לא בשבילו, ואני לעולם לא אהיה.
אני לא יודעת מה עוד אני אמורה לעשות, אני אומרת לו את זה, אבל הוא לא מסכים, והיקום ממשיך לדחוף אותי לכיוונו.
אני סובלת כי אני מתנגדת, אבל אני לא יכולה שלא.
זה לא טבעי לי להיות איתו.
אני לא רוצה בזה, ואני כבר לא יודעת, איך זה יסתיים.
כי כשאני אומרת לו שזה בטבע שלי להרחיק, הוא עונה, שזה בטבע שלו לתפוס אותי שאני לא אברח.
"אני תופס אותך חזק את מנסה לברוח. אני משחרר את מנסה לברוח. אני פשוט לא יכול שלא לתפוס כשאני מרגיש שאת בורחת לי".
זה כי אמרתי לו, שברגע שהוא רודף, אני בורחת.
אז הוא אתמול נתן לי תשובה, "בגלל שאת כל הזמן בורחת, אני כל הזמן רודף".
זה לא משחק, זה באמת, פשוט הטבע של שנינו שמתנגש, שוב ושוב ושוב.
;){kind=link}