אבל לראשונה, אני לא מצליחה להבין את עצמי.
בדרך כלל יש איזשהו הסבר, משהו שעומד מאחורי ההחלטות.
אבל הפעם, אני לא מצליחה למצוא אותו.
אני מרגישה משותקת.
זה לא שאני עדיין שואלת את עצמי "מה הטעם?".
זה לא שאני עדיין מנסה לחפש משמעות.
אני לגמרי החלטתי להפסיק עם השטויות האלה.
אבל אולי זה לא משהו שאפשר פשוט לשכוח.
הרי זה לא שחיפשתי ושאלתי את השאלות האלה סתם.
השקעתי בהן, כי הן היו חשובות עבורי.
ועכשיו הפסקתי לשאול, כי חשבתי שזה יקל עליי.
אבל אני לא מרגישה הקלה.
בכלל לא.
אני מרגישה כמו אדם גוסס, שהחליט לוותר.
כי המסע הזה ארוך מידי, קשה מידי, והתייאשתי.
"אין יאוש בעולם כלל".
אני שונאת לשמוע את המשפט הזה.
במקום זה אני אומרת לעצמי משהו אחר:
"במקום בו יש יאוש, יש תקווה".
האמנם?
יש פה תקווה?
אני שואלת,
כי כרגע אני מרגישה נורא מיובשת.
חברה אמרה לי, שכדאי לי לבקש משאלה.
נס חנוכה.
אבל מה אבקש?
מהו הדבר שאליו אני באמת נואשת?
אני משום מה לא יודעת.
אני לא יודעת שום דבר.
זאת הבעיה.
אז אבקש ישועה.
כי זה מה שעושים כשאין יותר כוח להמשיך, לא?
שוכבים על האדמה, מביטים אל לשמיים, חסרי כוח.
כשאני נואשת, והייתי נואשת הרבה פעמים, מכל מיני סיבות, יש רק דבר אחד שאני מצליחה ללחוש - "תציל אותי. בבקשה תציל אותי".
הייתי מצילה את עצמי.
אבל אני באמת לא מבינה מהי הבעיה.
זה גדול עליי.
;){kind=link}