עמוד ראשי  |  התחבר או אם אינך עדיין רשום, הרשם בחינם.
  בלוגר  
אודות

אני חושבת שאני מספיקה.
שיש לי את כל מה שאני צריכה.
אני רוצה להינות ממי שאני עכשיו.
אני במסע ארוך של להכיר את עצמי כל יום מחדש.
כי כל יום אני קצת אחרת.
לא חשבתי שאני אי פעם אשתנה.
אבל החיים מפתיעים אותך.

"יש בן חורין שרוחו רוח של עבד, ויש עבד שרוחו מלאה חירות; הנאמן לעצמיותו - בן חורין הוא, ומי שכל חייו הם רק במה שטוב ויפה בעיני אחרים - הוא עבד."


[sunshinebloger97@gmail.com]
חברים
ילדאישLadyoftheflowersorcoאוריוןbroken wingsjust mor
נעמונתטיגר הבובהEscobar1RainAni KarmaKimutim
Just a JoeMs.deathhaunted princessשריליןשמי הוא גיאקרנפית ארץ ישראלית
פאוליתאחת שיודעתנופקXGeminiSpace Girledya
אופירIsrael.lThe darkDo what I wantɛAngelɜפיה טובה
YN71IM AL
ארכיון

"השקעתי את הנשמה"

25/08/2019 04:57
Venus
התחלתי לכתוב מחדש סיפור שכתבתי לפני...שנה וקצת.
זה במרץ 2018 אז תעשו את החישוב לבד.

זה קשה לי.

לא הכתיבה עצמה.
כל החוויה של הסיפור.
אני כאילו...
וואו.
אני רואה את הדמות הזאת.
הראשית שבחרתי.
והיא פשוט מושלמת.
ואני הולכת לתת לה הכל !!!

ולי אין כלום.
והקטע הוא שהדמות הזאת יכלה להיות אני בחיים אחרים.

אבל לא.
היא היא ואני אני.

החלטתי לכתוב את הסיפור מחדש ולהוסיף לו סצנות ומורכבות.
כי פעם שכתבתי אותו זה היה בשביל הכיף.
עכשיו אני רוצה לנסות וליצור ממנו ספר.

ומה לעשות...
בתור אחת שקוראת ספרים אני יודעת שהסיפור כמו שהוא לא מושלם.
ואני מנסה לשנות אותו אבל עדיין לשמור על המקור.
שהוא לא יהיה לגמרי אחר.
יותר שלם...אבל אותו הסיפור בדיוק.

התחלתי...אבל לא שרדתי את הפרק הראשון.
אני פשוט באה בגישה שונה.
הדמות הראשית הייתה מישהי אחרת ממי שהיא היום.
וזה כי שוב...
הדמות הראשית היא אני בחיים אחרים.

ככה שעברה שנה מאז...והשתנתי.
ואני מנסה למצוא מי היא הדמות עצמה ולנתק אותה ממני.
וכל התהליך הזה.
פשוט כל כך קשה.

כי שמתי את הנשמה שלי בסיפור הזה.
ועכשיו אני לא יודעת איך מי שאני היום תצליח להפוך את הסיפור הזה לספר.
מצד אחד אני חושבת שהיום אני יודעת בדיוק איזה סוג של ספר אני רוצה לכתוב.
מצד שני...אני ממש מפחדת שאני לא אזהה את הקסם שבסיפור הישן ואני איכשהו אהרוס אותו.

אני מקווה שלא.
אני מקווה שאני אצליח לבנות אותו מחדש.

אני פשוט זוכרת שכתבתי "השקעתי את הנשמה שלי בסיפור הזה".
ואני כל כך התכוונתי לזה.
אני זוכרת שזה בדיוק מה שהרגשתי.
ועכשיו אני צריכה לחזור לאחור...ולנסות לעשות את זה שוב.
הפעם בכוונת תחילה.

זה כאילו סוג של מבחן.
אם אני אצליח לקחת את הסיפור הזה שהתחלתי לכתוב משום מקום לפני שנה ומשהו...ולהפוך אותו לספר שאני אוכל לקרוא לו "ספר טוב"...אני סוף סוף אקבל מעצמי את החותמת...שזה מה שאני צריכה לעשות.

אני לא יודעת למה זה קשה לי...
אני איכשהו מנסה להתחמק מזה...
להגיד לעצמי "אני אמצא משהו אחר. זה לא היעוד שלי" ולעבור הלאה...
אבל אני לא מוצאת משהו אחר.
אני לא יודעת למה זה מפחיד אותי !!!
כאילו זה הזוי לי...
למה אני מפחדת להגשים את עצמי ?


אולי אני פשוט לא בשלה לכך.
אולי אני לא מוכנה להצלחה.
אבל מה הסיפור אשם שאני לא מוכנה ?

אני רוצה לכתוב את הסיפור הזה שוב ולעשות ממנו ספר.
אז זה לא משנה שאני מפחדת.
אני אעשה את זה.
ואז כשיגיע הרגע לעשות את הקפיצה אחרי שכבר הספר מוכן...אז אני אראה מה אני אעשה.

כאילו המוח שלי אומר לי שאני אשתפן.
שאני אוותר.
ושבגלל זה אין טעם להשקיע.

אבל...
אבל השקעתי את הנשמה שלי בסיפור הזה !!!!!
עשיתי משהו שהייתי ממש גאה בו !!
ועכשיו אני יכולה לחזור אליו ולעשות אותו עוד יותר מדהים...
כאילו...אני יכולה !
אני באמת מאמינה שאני יכולה...לעשות את הסיפור הזה שלם.
אני רוצה לעשות את הסיפור הזה שלם...

כתיבה לימדה אותי שזה לא פשוט לכתוב...
זה ללמוד תוך כדי.
זה להתכווץ.
זה להתרגש.
זה לחוות חיים אחרים ולהחליט...מה הולך לקרות בהם.
מה צריך לקרות.

כשאני כותבת יש איזשהו מצפן מוזר שלפעמים אני ממש רוצה לא ללכת לכיוון שהוא מצביע...כי זו דרך קשה ומסובכת...אבל אני לא יכולה שלא.
הסיפור מכריח אותי לעבור מסע.
וזה כל כך הזוי...
כי אני בחיים לא שמעתי על סופר שאומר "הסיפור הזה עינה אותי כדי שאני אכתוב אותו בצורה הזאת".

טוב אני חייבת להפסיק לחשוב על זה יותר מידי ופשוט לעבור דרך הכאב.

אולי בכתיבה השנייה...אני אבין משהו שלא הבנתי בכתיבה הראשונה.

אולי אני לא סתם אכתוב מחדש.
אולי אני אשנה משהו כל כך מהותי...שאיכשהו למרות שהסיפור אותו דבר בדברים מסויימים...אבל הגרעין הוא אחר.

כמו תאומים אבל לא זהים.

וואי זה דימוי גרוע.

אולי תאומים זהים.
רק מבפנים האישיות היא אחרת.

אני מניחה שזה יותר הגיוני לי.
ואני לא מתכווצת עכשיו כמו שהתכווצתי אחרי שכתבתי "תאומים לא זהים"...אז אני מניחה שזה שהתת מודע שלי הרבה יותר מסכים עם זה.

אני יודעת שזו דרך ארוכה.
אני יודעת שאני אתכווץ שוב ושוב.
אני יודעת שיהיו הפסקות ארוכות.
אבל אני גם יודעת שאם אני אעשה את זה...
אני לא אתן לגברת "חרטה" פתח.



אם לא היה לי את הזיכרון שלי כותבת "השקעתי את הנשמה" ומתכוונת לזה כל כך...
אולי הייתי מוותרת על הסיפור.
כי הזיכרון שלי לא משהו ואני לא ממש זוכרת מה כל כך אהבתי בו.
אבל אני זוכרת.
ולכן אני חייבת.
זה כל כך מטומטם.
רק בגלל שלושה מילים אני הולכת להכריח את עצמי לעשות משהו שמכאיב לי נפשית.


אני מניחה שאני צריכה לברר למה זה מכאיב לי...
או להיזכר למה אני אוהבת את הסיפור.
כי עמוק בפנים...למרות שאני כבר לא מרגישה ככה היום...אני אוהבת את הסיפור הזה.
אני פשוט צריכה להיזכר למה.


נ.ב

-אוקיי מעדכנת חצי שעה אחרי-

נכנעתי והכנתי לעצמי כוס נס קפה.
אני כבר חודש נמנעת מקפה...ועכשיו אני משתמשת בזה כדי לכתוב.
לא יודעת...
כרגע קפה עוזר לי לשבת ולכתוב את הסיפור הזה.
אולי זה כמו "חפץ מעבר".


"התינוק שלכם נצמד לשמיכה, לחיתול בד או לבובה? מדובר ב"חפץ מעבר" - חפץ שהתינוק מפתח כלפיו קשר מיוחד." (משהו שכתוב בגוגל כי לא היה לי את הסבלנות לנסות ולהסביר במילים שלי מה זה אומר "חפץ מעבר")

אז אני נצמדת לקפה כדי להצליח לעבור את המחסום כתיבה החמור שיש לי.

לא יודעת מה זה אומר עליי.
לא חושבת שזה צריך לומר עליי משהו.

בוקר טוב למי שקורא אותי עכשיו.
אני הולכת להמשיך לעבוד על הסיפור הזה.

















IM ALedya
IM AL
25/08/2019 11:02
מעריץ את היכולת הזו לכתוב סיפור/ספר שלם עלילה שלמה המסתרעת על פני מספר פרקים.
מודע לכך שאינני מסוגל לכך.
ככל שכן ליכולת הזו שלך להבין שכבתבת כמה פרקים והיכולת לבצע כתיבה מחדש של קטעים שנכבו בעבר (מרץ 2018).
והאני בכתיבה הוא תמיד גם אני וגם אחר, אם ובלי הבחנה ברורה ומוגדרת בין שאנחנו יוצרים הגדרה ובין אם לא. :)
כתיבת תגובה:
שמכם:

אימייל:

קישור:

תגובה:


הקלד את המספר המופיע בתמונה: