עמוד ראשי  |  התחבר או אם אינך עדיין רשום, הרשם בחינם.
  בלוגר  
אודות

אני חושבת שאני מספיקה.
שיש לי את כל מה שאני צריכה.
אני רוצה להינות ממי שאני עכשיו.
אני במסע ארוך של להכיר את עצמי כל יום מחדש.
כי כל יום אני קצת אחרת.
לא חשבתי שאני אי פעם אשתנה.
אבל החיים מפתיעים אותך.

"יש בן חורין שרוחו רוח של עבד, ויש עבד שרוחו מלאה חירות; הנאמן לעצמיותו - בן חורין הוא, ומי שכל חייו הם רק במה שטוב ויפה בעיני אחרים - הוא עבד."


[sunshinebloger97@gmail.com]
חברים
ילדאישLadyoftheflowersorcoאוריוןbroken wingsjust mor
נעמונתטיגר הבובהEscobar1RainAni KarmaKimutim
Just a JoeMs.deathhaunted princessשריליןשמי הוא גיאקרנפית ארץ ישראלית
פאוליתאחת שיודעתנופקXGeminiSpace Girledya
אופירIsrael.lThe darkDo what I wantɛAngelɜפיה טובה
YN71IM AL
ארכיון

תהיה פה עכשיו

19/07/2019 02:04
Venus
אני כותבת יותר מידי.
סימן שאני מוטרדת.

אני באמת לא מבינה.
עברו פאקינג 4 שנים.

למה זה כל כך קשה לעבור הלאה ?
למה אין שום דבר לעבור הלאה אליו ?

יש לי קטע שאני נזכרת בו בתקופות מסוימות.
כן שוב X.
אני לא יודעת למה נהייתי אובססיבית אליו שוב.
אני חושב שזה כי הוא...
הוא השאיר אצלי משהו לא הכי נעים.

אני חושבת שאולי זה שהוא עזב אותי פתאום בלי באמת להסביר לי בצורה שאני אצליח להבין...
זה עשה לי טראומה.
הייתי רואה אותו כל הזמן ואז פתאום הוא חתך ממני.
עדיין ראיתי אותו אבל הוא לא היה מדבר איתי.
ואז התחילה השנת שירות הראשונה שלי...
הייתי במקום רחוק.
מנותקת מכולם.
והייתי ממש בודדה.
ורציתי לדבר איתו.
הייתי צריכה אותו.
הייתי צריכה אותו גם לפני...
להגיד לו שקיבלתי 95 בפרויקט באומנות.
לספר לו דברים קטנים שמזכירים לי אותו.
לדבר על דברים שקרו לנו כשהיינו בכל מיני מקומות...להיזכר בחוויות.
ולא יכולתי.
לא הייתה לי גישה.

אני צריכה לפתור את הטראומה הזאת עם עצמי.
אבל אני באמת לא יודעת איך אני עושה את זה.

אני חושבת שאני צריכה לדבר על זה עם חברה...
שהיא גם חברה שלו.
שזה חתיכת סיכון.
אני פשוט רוצה שמישהו יבין אותי.
אני אנסה להימנע מזה.

באמת שלא אכפת לי ממנו יותר.
אבל לאבד אותו...ככה פתאום...בלי באמת להבין שזה נגמר...זה השאיר סימן.
הכי מעצבן...הוא חי לו 5 דקות מהבית שלי.
הייתי ממש מאושרת אם היה לי אותו.
כאילו...רק הוא זה מספיק לי.
רק חבר אחד שבאמת מבין אותי.

אבל הוא אולי לא באמת הבין אותי...
אולי הוא רק העמיד פנים.
אולי הכל היה בתוך הראש שלי.


אני באמת חשבתי שסוף סוף מצאתי בן אדם שאני יכולה להבין ומבין אותי.
באמת הגעתי בפעם הראשונה...לקשר עם בן אדם...שבאמת מכיר אותי.
ותחשבו על זה...
הוא הכיר אותי הכי טוב...ואז הוא פתאום עזב.
הוא התכחש אליי.
הוא פאקינג התעלם מקיומי.
אני לא שואלת למה...
אני מבינה למה.
אני שואלת איך...איך הוא יכל לעשות לי את זה ?
ועוד אחרי שאמרתי לו שאכפת לי ממנו.
ושאני אוהבת אותו בתור ידיד.
שוב ושוב ושוב.

אני מנסה לחשוב אם זה בגלל שאמרתי את זה...
אבל אם זה היה בגלל זה הוא היה אומר לי לא ?

הוא אמר שזה לא משהו בי...שזה משהו בו.
שאין אצלי שום בעיה.
הבעיה היא...
ששמעתי את זה רק לפני שנה.

כל כך הייתי מאושרת...הרגשתי שאני סוף סוף סוגרת מעגל.
אבל...אבל אז פתאום ראיתי אותו שוב.
פתאום הרגשתי את הקשר הזה...
הוא נשאר בדיוק כמו פעם.
אולי הוא קצת שונה.
הדינמיקה אחרת.
אבל אני איכשהו מרגיש שעמוק הפנים אכפת לו ממני.
והוא לא אמר שלא אכפת לו ממני.
אבל הוא כן עזב אותי...
האם בן אדם עוזב אנשים שאכפת לו מהם ? - לא.
אז לא אכפת לו ממני ?
איך לא אכפת לו ממני ?
מה הייתי בשבילו...
בסך הכל עוד אחת ?
הכרתי אותו תקופה ארוכה...והוא פאקינג לידי.
הוא גר שנייה ממני.
איך אפשר להישאר שפויה כשהאדם שאת הכי רוצה לספר לו והכי להתייעץ איתו...נמצא שנייה ממך...אבל אסור לך אפילו לשלוח לו הודעה?


אני יודעת שזה לא הפתרון.
אני יודעת שאם הוא לא רוצה....הוא לא רוצה.
אבל זה לא שיש לי מישהו אחר להישען עליו...
חברות שלי לא מכירות את הסיפור.
הן לא מכירות אותו.
אז אני לא יכולה לספר להן.


למה אני צריכה להתבייש שאכפת לי ?
מה לא בסדר בזה ?


חברה שלי אפילו....היא קראה לי סמרטוט.
כי שלחתי לו הודעה ארוכה שכנראה התפרשה לא טוב...כאילו אני מאוהבת בו.
והייתה לו חברה אז (אחרת).
אז היא כתבה לי "דיי להיות סמרטוט".
והייתה לנו שיחה ארוכה שפשוט...עשתה לי ממש רע.
כי היא לא הבינה אותי.
היא הבינה אותו.


אני רק רוצה מישהו אחד שיבין אותי ויגיד לי שזה בסדר...
שהוא בסדר ושגם אני בסדר ושהכל בסדר ושאני אצליח להתגבר על זה.
ושאין לי שום דבר להתבייש בו.


הוא גרם לי להרגיש כל כך הרבה דברים נמוכים.
הוא גרם לי לרדת מעצמי.
להיות פחות גאה בעצמי.
הוא פשוט לאט לאט בלי לשים לב...הביא אותי לשיגעון מוחלט.


כי כולם שאלו אותי "מה קרה בינך לבין X?. למה אתם לא מדברים יותר ?".
ולא הייתה לי תשובה !!
שלוש שנים לא הייתה לי תשובה.
לא לתת לאחרים ולא לתת לעצמי.
ואז אחרי שלוש שנים...סוף סוף קיבלתי את התשובה.


אבל הוא עדיין חסר לי.
לא הרבה יכולים להבין אותי.
והוא הבין אותי.
הוא אמר לי "אני מכיר אותך".
אחרי שכבר חתך ממני.
אחרי יותר משנה שבה הוא מנותק ממני.
הוא אמר לי "אני מכיר אותך".
אני יודע מי את.
אני מזהה אותך.
אני רואה אותך.

אני חושבת שאני עומדת לבכות...
בכי אמיתי כזה...
לא פתטי...
בכי של געגוע אמיתי.


הוא ממש גרם לי להרגיש טוב.
הוא ירד עליי ורב איתי אבל הוא היה החבר הכי טוב שלי...
ואני הייתי כלום עבורו.

איך אני אמורה לסמוך על אנשים אחרי זה ?
ואפילו אם כן...
אני לא בן אדם שמתחבר לכולם.
ואני לא בן אדם שכולם מבינים.
וגם אם מישהו מבין אותי...לא אומר שאני רוצה להיות בחברתו.

השילוב הזה של - אני מבין אותך/אני רואה אותך/אני זוכר אותך...עם העובדה שאני הרגשתי בדיוק אותו דבר.
הרגשתי בדיוק אותו דבר.
הוא הרגיש כמוני לא ?
אני הוזה.
איך הוא יכל להיות איתי באותם רגעים ולא להרגיש ככה ?
הרי זה לא עניין של להרגיש משיכה ולאהוב את איך שאני ניראת.
זה לאהוב את זה שאני חברה שלו...לאהוב את זה שאני בחיים שלו....איך הוא יכל פשוט לוותר על זה ?
על כל ההיסטוריה ?

אני חושבת שאיזשהו שלב נמאס לו לריב איתי.
באיזשהו שלב פשוט הייתי יותר מידי...
לא הייתי טובה לו.

אבל אני באמת מרגישה...שאם הוא רק ייתן לי הזדמנות שנייה...אנחנו נוכל להיות חברים טובים.
אבל למה שהוא ייתן לי ?
לא חסר לו חברים.
לא חסר לו חברות.
יש לו הכל...
הוא לא צריך אותי....


וזה מה שהכי כואב.


אני תוהה אם עדיין הייתי מרגישה ככה אם היו לי יותר חברים בחיי.
כנראה שלא.
אז אני לא באמת יכולה להאשים אותו.
גם אני הייתי מצליחה לחתוך ממנו סופית אם היו לי אנשים אחרים בחיי.
הקשר שלנו לא עד כדי כך חזק ומיוחד.
בייחוד שכבר לא דיברנו בתוך חברים כבר 4 שנים.
שנה שעברה חזרנו לדבר רגיל.
אבל הבנתי שאני צריכה לשמור מרחק.
אני צריכה לכבד את איך שהוא מרגיש.
אני לא יודעת מה הוא מרגיש אחרי 3 שנים של מרחק ממני....
אבל אני רואה את זה...הוא עדיין לא מסוגל להיות נורמלי לידי.
הוא אחר כשהוא לידי.
אולי כי אני מעצבנת אותו.
אני לא מבינה למה זה מעצבן אותו שאני לא משקיעה בעצמי....
למה מצד אחד הוא מתנהג כאילו אכפת לו ומצד שני לא עוזר לי.

אני מניחה שהוא הצד החכם בכל הסיפור הזה.
הצד  השקול.
זה שהולך עם הראש.
ויודע שכנראה...לטווח הארוך...אני והוא זה לא טוב.

הלוואי והייתי יכולה לראות את העתיד...
לדעת אם הוא שם או לא.

אני לא יודעת אם אני רוצה שהוא יהיה שם בעתיד.
אני רק יודעת שאני רוצה שהוא יהיה פה עכשיו.


נ.ב 

השעה 03:15

FUCK HIM.

אני לא יכולה לשנוא אותו ואני לא יכולה לאהוב אבל זה לא משנה איך שאני מרגישה אליו.
דיי.
זהו אני סיימתי להתגעגע למישהו שלא קיים יותר.
עברו 4 שנים.
הפסד שלו.
נכון...
אין לי ממש הרבה חברים ובטח לא מישהו כמוהו.
אבל זה לא אומר שהוא ראוי לי.
הוא לא.
כי חבר אמיתי לא היה נוטש ככה.
הוא היה עושה את זה בצורה נורמלית.
מדבר.
מבהיר.
מכבד את כל מה שהיה בנינו.
אבל הוא פשוט מחק אותי בצורה גסה.
ונכון...אני עדיין נמצאת שם בתוכו.
יש שם מקום שהוא שמור רק לי...שנפתח בכל פעם שהוא רואה אותי.
אבל הוא החליט שהוא לא אוהב את המקום הזה.
שהוא נועל אותו לצמיתות.
סבבה.
אני סיימתי...
אני אמצא לי מישהו אחר שראוי להיות חבר שלי.
חבר אמיתי.








מאור
19/07/2019 04:54
לא יודע מי את, זה הפוסט היחיד שלך שקראתי, וכבר בא לי להיות חבר אמיתי שלך.
Venus
19/07/2019 13:12
תודה...
ילדאיש
19/07/2019 12:17
כל כך מזדהה עם הסיפור שלך.פשוט סיפור חיי בלופים
הוא לא חבר ראוי לך בדיוק כמו שאמרת.מגיע לך יותר מזה.
שולח חיבוק
Venus
19/07/2019 13:12

IM AL
19/07/2019 16:41
תמשיכי לכתוב "יותר מדי" את פשוט עושה את זה טוב.
כתיבת תגובה:
שמכם:

אימייל:

קישור:

תגובה:


הקלד את המספר המופיע בתמונה: