עמוד ראשי  |  התחבר או אם אינך עדיין רשום, הרשם בחינם.
  בלוגר  
אודות

אני חושבת שאני מספיקה.
שיש לי את כל מה שאני צריכה.
אני רוצה להינות ממי שאני עכשיו.
אני במסע ארוך של להכיר את עצמי כל יום מחדש.
כי כל יום אני קצת אחרת.
לא חשבתי שאני אי פעם אשתנה.
אבל החיים מפתיעים אותך.

"יש בן חורין שרוחו רוח של עבד, ויש עבד שרוחו מלאה חירות; הנאמן לעצמיותו - בן חורין הוא, ומי שכל חייו הם רק במה שטוב ויפה בעיני אחרים - הוא עבד."


[sunshinebloger97@gmail.com]
חברים
ילדאישLadyoftheflowersorcoאוריוןbroken wingsjust mor
נעמונתטיגר הבובהEscobar1RainAni KarmaKimutim
Just a JoeMs.deathhaunted princessשריליןשמי הוא גיאקרנפית ארץ ישראלית
פאוליתאחת שיודעתנופקXGeminiSpace Girledya
אופירIsrael.lThe darkDo what I wantɛAngelɜפיה טובה
YN71IM AL
ארכיון

מדברת שטויות

09/06/2019 21:42
Venus
טוב אז עברתי את החג בשלום.
ביום שישי הכל היה כרגיל.
יצאתי החוצה הסתובבתי קצת הבטתי בשמיים...הרוח הזיזה את העננים קצת יותר מהר מבדרך כלל.
וזה תמיד היה משהו שאהבתי להסתכל עליו...
זה מוזר...אבל כשאני רואה את העננים זזים בשמיים אני מרגישה שכדור הארץ באמת מסתובב.
למרות שאין שום קשר...כי אלו העננים שאני רואה שזזים ולא כדור הארץ.
אבל עדיין...זו הרגשה מדהימה להרים את הראש מהקרקע.


בערב אחרי שכולם הלכו לישון אני המשכתי את הספר שהתחלתי לא מזמן.
סיימתי אותו אחרי 3 שעות של קריאה רצופה.

בסך הכל הוא לקח לי 7 שעות.

ספר נחמד.
אחרי שסיימתי לקרוא אותו הייתה לי את התחושה הזאת של ריחוף ופשוט לא יכולתי להפסיק לחייך לעצמי במראות של הבית.
רציתי כל כך לדבר עם מישהו על הספר הזה באותו הרגע.
לשתף את התחושת ריחוף הזאת...אבל לא כל אחד מבין.
וגם אם הוא מבין...לא לכל אחד באמת אכפת.

ואז הלכתי לישון וקמתי בצהריים.
ארוחת ערב...ואז ציפיתי מעצמי לקרוא עוד ספר.
המשכתי לקרוא ספר שכבר קראתי פעם אבל אני צריכה לקרוא שוב כי הוא חלק מסדרה ואני לא יכולה לקרוא את האחרון בלי להיזכר במה שהיה בקודמים.
אז קראתי קצת ממנו ומהר מאוד הבנתי שאני עייפה.
והלכתי לישון.
ואז קמתי שוב בצהריים.
קראתי עוד קצת.
והלכתי לישן.

בוא נגיד שממש הוקל לי שאין לי עבודה מחר או בכללי.
הרבה יותר קל לי להתמודד עם ימים של תשישות כשאני יודעת שאני יכולה לתגבר עליהם בזמני החופשי ולא חייבת להתעשת על עצמי.

אכן יצאתי עם אח שלי לשתות כמו שחשבתי.
אבל הפעם אני לא שתיתי.
לא התחשק לי.
פשוט רציתי ללכת.
להסתובב.
להרגיש שאני בחיים.


אני צריכה בן זוג כמו אחי הקטן.
אחד כזה שעושה בלי שאלות.
ממש קל לשכנע אותו לבוא איתי למקומות.
רק צריך לשחד אותו ולפעמים לבקש זה מספיק.
כי הוא חתיכת משועמם.
אז ברוב הדברים ממש לא הייתי רוצה לצאת עם מישהו כמו אחי הקטן.
אבל ברמת הגמישות שלו.
בכמה הוא מוכן לעשות למעני...זה הרבה יותר מששאר האנשים.
אני מניחה שאני פשוט צריכה בן אדם שיגיד לי כן.
יש לי מספיק אנשים שאומרים לי לא בחיים שלי.
אני לא צריכה עוד אחד כזה.

קשה לי עם הקטע הזה של לרצות שמישהו יעשה איתי משהו.
ואז הוא עושה.
וזה בכלל לא כמו שחשבתי.
זה מרגיש אחרת.
אולי כי הם לא עושים את זה מכל הלב.

אני חושבת שאני ממש אתאהב בבן אדם שיאהב את הדברים שאני אוהבת בתשוקה.
שיתלהב מסרטים.
שיאהב ללכת הליכות ארוכות בלילה בידיים שלובות.
שנוכל להיות ביחד ולקרוא ספרים בדממה ואז גם לשתף אחד את השני במה שקראנו.
אני מניחה שאני פשוט צריכה בן אדם שאוהב לחלוק את הזמן שלו ואת הדברים שהוא עושה.
כי אני כזאת.
אני ממש אוהבת לחלוק.
חטיפים.
מוזיקה.
ספרים.
אני אוהבת שאנשים אוהבים את הדברים שאני אוהבת.
וזה מוזר.
ואולי בעייתי.
אבל זאת מי שאני.


הדבר הכי נורא בעבורי זה שמישהו אפילו לא מנסה.
שאני מבקשת ממנו "אולי תבוא איתי להליכה?" והוא "מה הליכה עכשיו ?!".
הייתי זורקת את התחת העצלן שלו באותו רגע.
אני מספיק קשה לשכנוע...אני לא צריכה לבן זוג שלי יהיו את אותם הפאקים כמוני.
אם הוא היה סתם ידיד סבבה.
סתם חבר קרוב אחלה.
אבל בן זוג ?
אין מצב.
לא מתפשרת על הדברים הקטנים האלה.
כל הקסם נמצא ברגעים הקטנים.

הייתי פעם עם מישהו...חרא של בן אדם.
שותה יותר מידי.
מבוגר מידי בשבילי.
נוגע בלי רשות.
באמת פסולת.
אבל...היו רגעים יפים.
ואם הוא לא היה כל כך לא מתאים לי אולי עוד הייתי נופלת בפח.

ישבנו באיזו גינה ודיברנו על שירים בצרפתית כי הוא צרפתי.
ואז הוא תרגם לי את השיר הזה שכולם מכירים.
"אלין".
זה זיכרון יפה.
למרות שהבן אדם שהייתי איתו בכלל לא מצא חן בעיניי...להפך.
כי למרות שהוא היה חרא של בן אדם ונצלן ושתיין.
באותו הרגע הוא שכח שאני איתו...הוא פשוט תרגם את המילים היפות והיה גרסה יותר יפה של עצמו.
גרסה יותר רומנטית ורגישה.
אבל לא נפלתי בזה.
ברחתי כל עוד נפשי בי.


בכל אופן.
זה מוזר שזה לא באמת משנה עם מי אתה נמצא.
אתה יכול ליצור רגעים יפים עם כל אחד.
לפחות...זה מה שחיים לימדו אותי עד היום.
יש אנשים שהם יכולים להיות יפים ומושכים ומושלמים...אבל בסופו של יום אני לא זוכרת שום דבר שעשינו ביחד.
הם לא נחקקים.
האמת שרוב האנשים בחיי לא נחקקים.
מעטים הרגעים שנחקקו בתוכי.
מהמשפחה מהחברים...אני לא אוספת כל יום זיכרון יפה.
במקרה הטוב פעם בחודש...קורה משהו ששווה לזכור.

אוף אני מדברת שטויות.
ביי.


נ.ב
לשיר למטה אין ממש קשר למה שכתוב פה.
הוא פשוט השיר שהתנגן לי בראש כל החג...כי כתבתי את המילה Patient על היד.
להזכיר לעצמי להיות סבלנית.














כתיבת תגובה:
שמכם:

אימייל:

קישור:

תגובה:


הקלד את המספר המופיע בתמונה: