הבוקר שלי התחיל ב3 לפנות בוקר.
התעוררתי כי הייתי צריכה לשירותים ואז הבנתי שאני כבר לא אצליח לחזור לישון.
הלכתי לישון ב8 בערב....7 שעות שינה זה מספיק לי כרגע.
בעבר הייתי יכולה לישון 10 שעות רצופות בקלות...אפילו 12...אבל עכשיו כבר לא.
עכשיו אני מובטלת.
לא מחפשת עבודה.
לא מודאגת.
נטולת חרדות.
עכשיו אני במצב סטטי.
אבל לא רציתי לכתוב על המצב שלי אז אני אחזור לאיפה שהייתי קודם.
אז קמתי ב3 לפנות בוקר הלכתי לשירותים הבנתי שאני כבר לא אצליח להירדם אז החלטתי לקרוא עוד מהספר שקראתי לפני השינה.
אני בדרך כלל לא קוראת ספרים בימי חול.
רק בשבתות.
אבל אני צריכה להחזיר את הספר הזה לספרייה ולמרות שלא היה לי חשק לקרוא אותו ידעתי שזה ספר שאני אהנה לקרוא.
אז התחלתי אתמול - שעתיים קראתי.
והמשכתי היום - עוד שעתיים.
ואני כבר באמצע הספר.
ככה שאני כנראה סוף סוף אצליח לקרוא ספר מהספרייה.
לקחתי כבר כמה פעמים ולא הצלחתי לקרוא.
אבל הפעם הצלחתי.
לקחתי עוד ספר שעליו כבר ויתרתי.
יש לי פשוט ספרים הרבה יותר מעניינים בבית.
אחרי שמיציתי את הקריאה והבנתי שקראתי שעתיים החלטתי לקום מהמיטה ופשוט להתחיל את היום.
אני אוהבת להתחיל את ימי שישי ב12 בצהריים...אבל הפעם אין לי ממש ברירה.
אני כבר לא יכולה פשוט לחזור לישון.
הגוף שלי מסרב.
מזגתי לעצמי כוס שוקו בננה והתיישבתי לכתוב.
והנה אני פה.
שוב.
למה אני כל הזמן חוזרת לפה ?
טוב אני אשים לעצמי מוזיקה.
עד עכשיו שרדתי בלי וידעתי שאני הולכת לכתוב בלי מוזיקה ושבדרך כלל אני תמיד כותבת עם מוזיקה.
מוזיקה עוזרת לי לכתוב.
היא מכתיבה לי קצב מסויים.
לפעמים היא אפילו נותנת לי מילים.
עכשיו...כשאני רוצה לכתוב אבל לא יודעת למה...אני חייבת מוזיקה.
עכשיו כולם ידעו שהתעוררתי.
אצלי בבית אפשר לשים מוזיקה בקול כל עוד זה לא ממש מוגזם.
בעיקר תלוי איפה החדר שלך נמצא.
החדר של אח שלי נמצא בפינה השנייה של הבית רחוק מכל החדרים האחרים ואני נמצאת קרוב לסלון ולמקלחת.
השכן היחיד שלי זה אחי הקטן וזה לא ממש מפריע לו לשמוע.
ואפילו אם זה מפריע.
אפילו אם אבא שלי ישן בסלון וזה מפריע לו...אף אחד לא מתלונן.
החדר שלי נקי !
כן סידרתי אותו סוף סוף.
כשקמתי הייתי מעט מופתעת...אני רגילה שהחדר שלי תמיד מבולגן ככה שאני ממש מרגישה שינוי לקום לחדר מסודר.
אני יודעת שזה לא מעניין אף אחד.
אבל אני עדיין מרגישה צורך לכתוב על זה.
לכתוב על הדברים הפשוטים.
כי זה כל מה שיש לי...דברים קטנים ופשוטים.
חיים פשוטים.
שום דרמה.
הדרמה היחידה היא בספרים ובסדרות שאני רואה.
וזה גם לא עד כדי כך.
להישאר בבית השבת או ללכת לחברה ?
אני לא יודעת אם אני רוצה.
תמיד יש לי את הפחד הזה של לפספס.
שמשהו יותר מעניין יקרה לי אם אני לא אהיה בבית.
תמיד זה נראה שאני לא מצליחה להיות במקום הנכון בזמן הנכון.
אני תמיד מפספסת.
אני מרגישה כאילו פספסתי הכל.
חווית תיכון מעניינת.
אהבה ראשונה.
חברות.
וזיכרונות.
מרגישה כאילו איבדתי את כל מה שלא קרה.
לפעמים בא לי להתחזות לילדה בת 16 וללכת ללמוד בתיכון.
תכלס...הייתי עושה את זה אם היה שם מישהו שיטפל בכל העניינים הטכניים.
שרק יכניס אותי בדלת ואני כבר אדאג להשתלב.
אבל זה מטורף חחחחח
את המראה כבר יש לי.
אני רק צריכה להיות טיפה יותר מטומטמת וזהו...אני כמו כל ילדה בת 16 רגילה.
תתעשתי על עצמך.
אל תחשבי על זה אפילו.
אבל זה באמת נשמע מדהים...
לחיות כמו ילדה בת 16 כשיש לך מוח של בחורה בת 22...זה נשמע כל כך טוב.
זה נשמע מרגש.
אבל לא...זה לא בסדר.
אפילו לא בדמיון - זה לא בסדר.
אולי זה לטובה.
הרי אני יודעת שהשיא של חיי עוד לפניי.
אולי משהו יותר מהנה וכיפי מחכה לי בעתיד.
מקווה שכן.
כי אם לא אז זה באמת לא שווה את זה.
;){kind=link}