מוזר.
התחושה של האצבעות על המקלדת שונה.
המרחק שונה.
הרכות.
זה לא כזה נוח לכתוב.
אני מניחה שזה כי אני רגילה לכתוב כל כך מהר והמקלדת שלה קצת מאיטה אותי.
אבל ממש קצת.
על מה אני רוצה לכתוב בעצם?
לא יודעת אני אגלה את זה תוך כדי.
בכל אופן...הקצבתי לעצמי 15 דקות להיות באתר כי לאינטרנט שלהם יש הגנה שמשום מה לא נותנת לי להשתמש באתר הזה.
נשארו 10 דקות.
על מה אני רוצה לכתוב ?
על העתיד.
אבל אני לא יודעת מה אני רוצה שיהיה בעתיד.
אני לא יודעת מה אני רוצה שיקרה מחר.
אין לי ציפיות.
אולי אני אטייל מעט.
הבחור מהחנות צעצועים כנראה רוצה להציע לי עבודה ואני לא בטוחה שאני יכולה לומר לזה לא.
כי מה אני אעשה אחר כך ?
אני אצטרך להגיד לו כן.
חלקית כי אני רוצה וחלקית כי זו פשוט הזדמנות שאני לא רוצה לפספס.
כמובן שזה יהיה ממש שונה.
הרי קודם עבדתי בחברה גדולה וקיבלתי הטבות ואפילו מתנה לחג.
ועכשיו אני אולי אעבוד בחנות קטנה של צעצועים.
ישירות תחת מישהו שאני מכירה ויש לי איתו קשר טוב.
כי אני קונה בחנות שלו הרבה.
זה ממש ליד הבית שלי ויש לו הרבה דברים.
אבל המקום שהוא מציע לי הוא רחוק מהבית.
לא כמו העבודה הקודמת שהייתה לי.
אבל עדיין רחוק.
אני רוצה לתת לזה צ'אנס.
אבל אני חושבת שאני לא יכולה להרשות לעצמי לעבוד במשרה מלאה.
אני חושבת שזה יקשה עליי.
מצד שני...אולי הוא לא צריך משרה מלאה.
קיצר הוא צריך לדבר איתי.
יש לו את הפלאפון שלו.
היום קניתי ממנו משהו ומיהרתי מאוד אז הוא אמר "אני אדבר איתך כבר בפעם אחרת".
משערת שהוא רוצה להמשיך את השיחה על העבודה.
אני רוצה לעבוד אצלו.
אבל רק יצאתי מעבודה !!
אני עוד לא נחתי מספיק.
אני מניחה שאני יכולה להגיד לו את זה.
הרי זה לא נראה שהוא בלחץ של למצוא עובד.
לא נשאר לי הרבה זמן.
חבל שלא כיוונתי את זה על 30 דקות.
אני מתגעגעת למחשב שלי.
הרבה יותר נוח לכתוב עליו.
כמה זה קשה להיות נוכח ברגע.
כמה זה קשה לא להתגעגע כל הזמן למשהו ששייך לעבר.
כמה זה קשה לא לרחף.
כל הזמן להיות תקועה במחשבות שמתנגנות שוב ושוב ללא שינוי וגורמות לי לכל כך הרבה תסכול.
להילחם כל הזמן עם עצמך.
להילחם לאהוב.
להילחם להיפתח.
להילחם לחוות.
למה הטבע שלי הוא כל כך רדום ?
למה המחשבות שלי כל כך שליליות.
נמאס לי מהן.
הן שוכבות שם בתת מודע ומשפיעות ישירות על הרגשות שלי...ולי ? - לי אני מושג למה אני מרגישה איך שאני מרגישה.
אני פשוט מרגישה ככה.
;){kind=link}