זה שעתיים נסיעה ו2 אוטובוסים.
אין לי כוח אבל אני צריכה את זה.
אני צריכה לצאת יותר.
גם בכללי אני שרופה עליה ותמיד כשאני אצלה אני מרגישה במין מיני חופשה כזאת.
אני לא יודעת כמה זמן אני אשאר שם ואני תוהה אם אולי כדאי לי לקחת את המחשב שלי איתי.
אבל הוא יהיה לי נורא כבד.
אז לא.
אבל אני ממש רוצה.
אבל לא.
אני אמורה כבר להתחיל לארגן את התיק.
יכול להיות שאני אשן אצלה 2 לילות...ויכול להיות שרק לילה אחד.
אני מקווה שאני גם אראה את המשפחה שלה בביקור הזה.
אוף אני שונאת לנסוע רחוק מהבית.
זה מוזר כי פעם היה לי ממש חרדה מנסיעות כאלה בעקבות השירות שלי שגרם לכך שביליתי שעות בדרכים.
ועכשיו אני כאילו מחפשת את החרדה הזאת.
כאילו אני לא בטוחה אם אני באמת חרדה או שאני פשוט מחפשת את החרדה שאני רגילה לקבל מנסיעות ארוכות.
אני לא מבינה את המצב הזה שאני נמצאת בו.
אני רוצה לנסוע.
אבל זה קשה לי להתחיל לארגן את התיק.
אולי אני ארגן תיק בקטנה.
למרות שאני לא חושבת שאני יכולה לוותר על שום דבר ממה שכתבתי ברשימה.
אני נוסעת לחברה.
אין לי שום ציפיות.
אני לא יודעת מה אנחנו הולכות לעשות.
אני לא יודעת כמה זמן אני הולכת להיות שם בדיוק.
אבל זאת חברה טובה אז אין לי ממש ממה לחשוש.
אולי רק מהמצב הביטחוני.
טוב אני לא נכנסת למצב הביטחוני.
המצב הביטחוני חרא ואני מקווה שהוא יפסק ואני פשוט לא מעכלת אותו בכלל.
אוקיי אני הולכת לארגן את התיק.
ביי.
;){kind=link}