עמוד ראשי  |  התחבר או אם אינך עדיין רשום, הרשם בחינם.
  בלוגר  
אודות

בלוג סיפורים ורגעים קטנים.
1997.
מזל שור.
חלום-להיות חופשייה.

"יש בן חורין שרוחו רוח של עבד, ויש עבד שרוחו מלאה חירות; הנאמן לעצמיותו - בן חורין הוא, ומי שכל חייו הם רק במה שטוב ויפה בעיני אחרים - הוא עבד."

~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~
sunshinebloger97@gmail.com
~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~
חברים
ילדאישLadyoftheflowersorcoאוריוןbroken wingsjust mor
נעמונתטיגר הבובהEscobar1RainAni KarmaKimutim
Just a JoeMs.deathhaunted princessשריליןשמי הוא גיאקרנפית ארץ ישראלית
פאוליתאחת שיודעתנופקXGeminiSpace Girledya
אופירIsrael.lThe darkDo what I wantɛAngelɜפיה טובה
YN71IM AL
סיפור קצר-בשמלה שחורה

כתבתי סיפור בהמשכים!
אתם מוזמנים ללחוץ על התמונה ולקרוא את החלק הראשון.
מקווה שתאהבו :)

בשמלה שחורה
הבחירה של הלב
•  פרק 1
•  פרק 2
•  פרק 3
•  פרק 4
•  פרק 5
•  פרק 6
•  פרק 7
•  פרק 8
ציטוט אהוב

"עם חופש,ספרים,פרחים והירח,מי לא יכול להיות שמח?"- אוסקר ווילד
מרוב אהבה שותק

הבחירה של הלב - פרק 2

16/04/2019 13:04
sunshine
יעלי ירדה 2 מדרגות ופנתה ימינה אל המסדרון.
השירותים היו בצד שמאל מול הדלת האחורית.
לפני שהספיקה להגיע לידית איתמר נכנס עם קרלוס.
הוא הביט בה כאילו הוא רוצה לומר לה משהו.
היא היססה שנייה ולבסוף קדה לו מעט עם הראש.
"יעל",הוא אמר לה,"אפשר מילה ?".
הוא נשמע רציני.
"הכל בסדר?",היא שאלה.
"זה בקשר אלייך ואל נועם",הוא אמר בלחש.

"אוקיי",היא ענתה בחשש.
"את יכולה לתת לי כמה דקות לפני שאת הולכת?, אני לא רוצה לגזול זמן מהלימודים".
"כן. בטח".
"אחלה",איתמר ענה בחיוך והמשיך בדרכו.
יעלי צפתה בו כשהוא פנה לעלות במדרגות ביחד עם קרלוס.
"מעניין" יעלי חשבה לעצמה.

"טוב אני כבר צריכה ללכת. אמרתי לך שיש לי תוכניות היום",יעלי קמה והתחילה לדחוף את כל הדברים שלה בחזרה לתיק.
הפלאפון של נועם התחיל לצלצל.
"אמרת שסיימנו",הוא אמר בחיוך כשעיניו על המסך,"אז ברשותך",הוא אמר והראה לה את המסך.
השם של נטלי.
"אתה יכול ללכת",היא אישרה לו והוא במהירות קפץ מהכיסא ענה לפלאפון ורץ את המדרגות למעלה.
"חמוד",היא אמרה לעצמה בקול,"איפה הנעליים שלי ?",היא שאלה את עצמה בקול.

היא הביטה על כפכף אחד שהיה ליד הספה.
הכפכף השני נעלם כשהנועם הרים אותה וסובב אותה באוויר.
אולי מתחת לספר השנייה.
היא לקחה את התיק והתקרבה אל הספה לחפש את הכפכף.


איתמר שמע את נועם עולה בחזרה לחדר.
"סיימתם?",הוא שאל את אחיו.
"כן",ענה נועם במהירות,"אתה יכול לשחרר את קרלוס היא הלכה".
איתמר לא הבין.
הרי הם סיכמו לדבר אחרי השיעור.
נועם דיבר עם מישהי בפלאפון...איתמר ידע שזאת מישהי כי נועם פשוט היה כל כך שקוף.
הוא גם ידע שזאת מישהי שנועם ממש מחבב.
זה הכל בעיניים.
"אתה בטוח שהיא הלכה?",איתמר שאל רק כדי להיות בטוח.
"כן. היא אמרה שיש לה תוכניות בגלל זה היא הלכה מוקדם".
"אה",איתמר אמר מאוכזב.
היא כנראה שכחה.
נועם לא חיכה ונכנס לחדרו להמשיך את השיחה בשקט.
איתמר שיחרר את קרלוס שזינק החוצה מהחדר.

לא חלפה דקה ומיד נשמעה צעקה של בחורה.
איתמר רץ למטה במהירות.
מבוהל הוא הביט סביב לראות איפה יעלי.
הוקל לו כשהוא מצא אותה על הרצפה בין השולחן לספה מלטפת את קרלוס.
"אתה חמוד!",היא אמרה לכלב,"מי חמוד?!",היא אמרה ומעכה את הפרצוף של קרלוס.
איתמר החניק צחוק.
יעלי שמעה והבחינה בנוכחותו.
היא רק הביטה בו בחיוך.
"מה את עושה שם על הרצפה?",איתמר שאל משועשע.
"הכפכף שלי הלך לאיבוד",היא התלוננה,"ואני ממש ממהרת לאוטובוס".
היא שכחה - הבין איתמר.
"אני אקפיץ אותך לאן שאת צריכה",איתמר הציע,"ככה נוכל גם לדבר".
יעלי הביטה בו נבוכה,"סליחה!. אני לגמרי שכחתי!".
"זה בסדר",איתמר אמר בכנות.
"אתה לא צריך להקפיץ אותי אני אקח את האוטובוס השני",היא אמרה והמשיכה לחפש את הכפכף.
"איפה אתה?!",היא שאלה בתסכול כשלא הצליחה למצוא את הכפכף.
איתמר הסתכל סביב.
בסופו של דבר הוא ראה את הכפכף בתוך העציץ.
הוא לא הבין איך לעזאזל הוא הגיע לשם.
הוא שלף את הכפכף וכחכח בגרונו.
יעלי הביטה בו ובכפכף שבידו ואז בעציץ...מביך.

הם יצאו החוצה כשאיתמר פשוט התחיל לדבר.
"את בטח שאלת את עצמך איפה ההורים שלנו",הוא התחיל לדבר.
יעלי אישרה את הנחתו במבטה.
"ההורים שלנו גרושים. עם אבא אנחנו לא בקשר לא חשוב למה. אמא שלנו התחתנה לאחרונה וכרגע היא ובעלה בחופשה ארוכה בחו"ל".
יעלי לא הבינה למה הוא מספר לה את זה.
"את ונועם מאוד קרובים",הוא אמר לבסוף,"שמעתי את השיחה שלכם מקודם...ואת העצה שנתת לו".
יעלי לא הבינה לאן הוא חותר.
"פשוט רציתי להגיד תודה. אני לא יכול לעזור לנועם בדברים האלה כי הוא לא פונה אליי...כנראה שהוא לא מרגיש בנוח.".
יעלי הסתכלה עליו.
אח דואג.
צעיר כל כך אבל זה נראה שמשקל כבד על כתפיו.
"אני בטוחה שהוא פשוט לא רצה להטריד אותך עם הבעיות שלו. לפעמים אנשים שהם הכי קרובים הם גם הכי פחות...נגישים".
"אז את בעצם אומרת שזאת אשמתי",הוא אמר בחיוך זורח,"אני לא נגיש מספיק".
"לא!",יעלי צחקה,"ממש לא , פשוט...הוא יודע שאתה שם בשבילו הוא פשוט לא רוצה להכביד".
"להכביד?",איתמר חזר על המילה שיעלי השתמשה בה.
יעלי רק הביטה בו חסרת ביטחון לגמרי,"זאת בסך הכל הדעה שלי. זה אח שלך. אתה כנראה מכיר אותו יותר טוב ממני".
"אני באמת מכיר אותו יותר טוב ממך",איתמר אמר ברצינות,"בגלל זה אני יודע שאת צודקת".
הוא נעץ בה מבט ויעלי לא הצליחה להבין.
"את בטוחה שאת לא רוצה שאני אקפיץ אותך?",הוא שאל,"אני אשמח לעשות את זה אם תרשי לי".
"זה בסדר",היא אמרה,"חבל על הדלק",היא יצאה מהשער ונופפה לו לשלום.
קרלוס רץ החוצה ונבח כשראה את יעלי מתרחקת.
איתמר חייך כשהביט בכלב מקשקש בזנבו.
"אתה מחבב אותה אה?",הוא שאל את הכלב.
הכלב ענה בנביחה
איתמר צחק.
"גם אני",הוא ענה בצחוק.


-למחרת-

"אתה לא עברת על התשובה שלך נכון?",יעלי שאלה בתסכול,"נועם!. אני כל הזמן אומרת לך לעבור על התשובה שלך ואתה אף פעם לא מקשיב לי !",יעלי הרימה את הקול שלה מעט.
נועם צחק אבל בעיניים לא היה שום חום,"אני אוהב את זה שאת צועקת עליי תמשיכי".
"אני לא צועקת",יעלי התלוננה.
"את כן",הוא אמר ונעץ בה מבט.
יעלי הרגישה את הרגש שלה עולה על גדותיו "תקרא לי כשתהיה מוכן ללמוד ברצינות",היא אמרה בקרירות וקמה לכיוון החצר האחורית.

בדרך לשם היא עברה על פניי איתמר שבדיוק בא למטבח.
"מה עשית הפעם?",איתמר שאל.
"כלום",הוא ענה וחזר לתרגיל שלו.
"המורה שלך כועסת. זה מפחיד".
"אל תדבר עליה ככה. עובר עליה משהו וזה לא ענייני מה...וגם אם אני אשאל היא לא תגיד לי",נועם אמר במרירות.
"אתה רוצה שאני אדבר איתה?",איתמר הציע.
"אתה?",הוא שאל מבולבל,"מה הקשר?".
"אין שום קשר",הוא אמר בנינוחות,"לפעמים האנשים הכי קרובים הם הכי פחות נגישים".
"מה?",נועם שאל מבולבל.
"מה שאני אומר זה שלפעמים יותר קל לדבר על דברים כאלה עם אנשים שלא ממש מכירים אותך".
נועם רק בהה בו שניות ארוכות ולבסוף אמר,"אז למה אתה מחכה?. שאני אתן לך רשות?".
איתמר חייך והלך.
הוא הגיע לדלת האחורית ושמע אותה בוכה בחוץ.
הוא היסס אם לצאת...לבסוף פתח את דלת השירותים ולקח משם טישו.
כשבידו הנייר הוא דפק בעדינות על הדלת פתוחה.
"מה?",יעלי ענתה תוך כדי שהיא מנגבת את הדמעות.
איתמר פתח את דלת הרשת ויצא החוצה.
יעלי נעצה בו מבט.
משהו במבט הזה.
בסערה הזאת.
בכעס הזה שהיה בעינייה...הוא ראה במבט הזה את עצמו.
הוא הושיט לה את הטישו כמנחה של שלום.
היא לקחה ממנו את הטישו וקינחה את אפה.
היא פינתה לו מקום על הספסל והוא התיישב בשמחה.
הוא פשוט שתק וחיכה.
הוא ראה שהיא מרגישה לא הנוח עם הדממה אז הרשה לעצמו לשאול,"מה קרה?".
"אני פשוט. כל כך עצבנית",היא אמרה שרגלה מקפצת.
"על מי?",הוא שאל.
"לא יודעת. אני פשוט עצבנית",היא ענתה חסר מנוחה.
"מה קרה שם עם נועם?",הוא שאל בעדינות.
"לא יודעת",היא ענתה.
"יעלי",הוא אמר,"אני יודע איך זה לשרוף את עצמך בפנים. אל תעשי את זה לעצמך. מה שזה לא יהיה שמכביד עלייך. את יכולה לספר לי".
"למה שאני אספר לך?",היא שאלה ונעצה בו מבט.
התוקפנות שלה...כמו נועם...איתמר לא אהב את זה בכלל...אבל בניגוד לנועם איתמר הבין מאיפה זה מגיע.
הוא פשוט שתק ונתן בה את אותו המבט שנועם נתן בה.
לפתע יעלי התחילה לבכות שוב.
"אני שונאת את עצמי",היא אמרה לבסוף,"אני שונאת את זה שאני כל כך תמימה לפעמים. אני שונאת את איך שהרמתי את הקול שלי על נועם ועל איך שהוא הביט בי...ואיך שאתה מביט בי עכשיו. אני שונאת לכעוס כל כך כל הזמן".
"את לא כל הזמן כזאת. אל תהיי קשה עם עצמך".
"אני כל הזמן כזאת. אני כל הזמן על הגבול. זה כאילו שאני הולכת כשלב שפשוט באופן קבוע בוער...ולפעמים זה בסדר ולפעמים אני שורפת דברים. אני פשוט שורפת גשרים בלי להסתכל לאחור ואני שונאת את זה!".
"הבנתי",איתמר אמר לבסוף.
"אז מה אני אעשה עכשיו?",היא שאלה אותו.
"מה את רוצה לעשות?",הוא שאל אותה בחזרה.
"לקבור את עצמי",היא ענתה.
איתמר צחק,"אם את מצטערת...פשוט תבקשי סליחה. זה באמת לא כזה מסובך.".
"אני לא מאמינה סליחה יכולה פשוט לתקן את הכל. אפילו אם הוא יסלח לי...זה לא יהיה אותו דבר. הוא יזכור לי את זה.".
"לא תדעי אם לא תנסי",הוא אמר ונכנס בחזרה לבית.
הוא ראה את נועם שצוטט להם לשיחה.
איתמר חייך אליו ונועם יצא בזהירות החוצה אל יעלי.
הוא התיישב לידה וכרך את ידו הימנית סביבה.
"את יודעת ששמעתי כל מילה נכון?",הוא שאל בחיוך.
"אתה יודע שאני מצטערת נכון ?",היא אמרה והביטה בו כשדמעות מאיימות להתפרץ ממנה שוב.
"יעלי",הוא התחיל לומר,"מה שמפריע לי זה לא איך שדיברת אליי מקודם. אני יודע שזה לא אישי. מה שמפריע לי זה שאת לא משתפת אותי. את החברה הכי טובה שלי.".
"באמת?",היא שאלה מופתעת.
"באמת".
"באמת באמת?",היא שאלה שוב הפעם עם חיוך.
"באמת באמת באמת",הוא אמר תוך כדי שהוא מדגדג אותה.
"נועם לא!",היא צחקה.


כמו נועם גם אחיו איתמר מצא את עצמו מצוטט.
הוא לא הבין למה הוא עשה את זה.
זה כל כך לא מתאים לו.
ברגע ששמע אותם צוחקים הוא לא יכל שלא לחייך.
החברה הכי טובה של אח שלו דיי מוצאת חן בעיניו...הוא הבין את זה עכשיו.
בת כמה היא בכלל ?
איפה היא גרה ?
יש לה חבר ?
כל אלה דברים שאיתמר שאל את עצמו תוך כדי שהתרחק והשאיר אותם לבד.







נ.ב 

עוד פעם זה לקח לי שעתיים.
אולי שעתים וחצי.
מזכירה לכם שאני כותבת תוך כדי ומיד מהראש לפה.
בלי עריכה בלי חשיבה רצינית קדימה.
פשוט כותבת.
כרגע שינית קצת דברים וסצנות מהפעם הקודמת.
אבל התכנון הוא להמשיך עד שאני אגיע לאותה נקודה בדיוק שזה עצרתי בפעם הקודמת.

פעם שעברה כתבתי כשהיה לי את כל הזמן לעצמי.
עכשיו אני כותבת כשאני בלחץ של ללכת לעבודה.
עוד שבועיים אני כבר לא אעבוד אז הכל בסדר.
כרגע זה לא נראה שהעבודה משפיעה על הכתיבה.
אני אעבור על זה שוב באוטובוס בדרך לעבודה.

מקווה שאהבתם! 







לילך
כתיבת תגובה:
שמכם:

אימייל:

קישור:

תגובה:


הקלד את המספר המופיע בתמונה:

חיפוש
ארכיון
הציטוט האהוב עליי

"אי שפיות: לעשות את אותו הדבר שוב ושוב ולצפות לתוצאות שונות" - אלברט איינשטיין

תמיד שאני מאבדת משהו אני מוצאת את עצמי מחפשת באותו מקום כמה פעמים שוב ושוב ומשתגעת.
ומאחר שאני ממש שונאת לאבד דברים ולא יכולה להפסיק לחפש עד שאני מוצאת...המשפט הזה עוזר לי לחפש בצורה הגיונית...וככה אני מוצאת את הדבר שחיפשתי יותר מהר.
ולכן הוא אהוב עליי ביותר כרגע.
הסיפור האהוב עליי

פיטר פן.
בהחלט סיפור שהייתי רוצה להיכנס אליו.
זה אומר עליי הרבה דברים אה?
אני מניחה שאני אחת כזאת שפשוט לא רוצה להתבגר.