משהו אמיתי וטוב על חיי ולא רק על מה שעובר בראשי.
אבל לא.
החיים נשארו כמו שהם תמיד.
חרא.
אני מנסה לראות את הטוב.
באמת שאני מנסה.
אני מנסה לראות אפשרות שיום אחד כל זה ישתנה.
אני תוהה לעצמי מה בדיוק הפך את המשפחה שלי לכזאת.
הרי היינו משפחה די נורמלית פעם.
מה גרם לכך שהפכנו למוזרים ?
שאנחנו לא מתפקדים בתור משפחה.
לא יוצאים לטיולים ביחד.
לא אוכלים כולנו ביחד בשולחן שבת.
שונאים אחד את השני.
רבים אחד עם השני.
על פניו הכל בסדר.
אבל אנחנו מרגישים שמשהו פה לא תקין.
שאין פה אהבה.
אין פה חום.
לא מספיק בכל אופן.
חבורה של זרים שחולקים בית וקרבת דם.
האם יום אחד זה ישתנה ?
האם יום אחד אני ארגיש שיש לי משפחה מאושרת ?
אנחנו לא מכירים עולם אחר.
אנחנו לא יודעים מה זה טוב.
אנחנו לא יודעים איך משפחה אמיתית וטובה מתפקדת.
אנחנו רק יודעים שזה לא אנחנו.
אנחנו חריגים.
נ.ב
משפחה של חולי נפש.
שוב פעם לריב.
שוב פעם על דברים מיותרים.
שוב פעם לחפש אשמים.
ואני מגיבה ומאיימים עליי שיתנו לי סטירה.
נמאס לי עם כל הצעקות.
נמאס לי עם זה שאף אחד לא רואה שדברים פשוט מדרדרים ללא צורך.
;){kind=link}