קצת פחות זוהרת.
השמש איננה.
לילה שקט בתוכי.
רומנטית ושבורה.
קניתי פרחים.
וזה מוזר כי הפרחים בכלל לא איתי בחדר אבל אני יכולה להרגיש את עצמי מתקרבת אליהם ומריחה אותם.
קניתי אותם בעולם הזה וגם בעולם שמעבר.
כתבתי לעצמי את מילה SMILE על היד.
אבל אני לא מצליחה לחייך.
אני לא מצליחה לזייף את זה.
באמת שהיה לי טוב.
היה לי כל כך טוב.
נהניתי מהשלווה והשמש והחום.
ודווקא היום כשחם בחוץ ואפשר להשתזף...בתוכי יורד שלג.
והדמעות לא זולגות.
ההיגיון עוצר אותן.
אני לא מצליחה לראות את הטוב היום.
אני לא מצליחה להרגיש טוב.
משהו עוצר אותי.
אולי זה תסכול.
אולי זו פשוט נפילה.
ואני נופלת עכשיו.
נופלת בשקט...ואף אחד לא רואה,אף אחד לא שומע.
אני כבר רגילה ליפול.
זה בסדר.
כבר עברתי את זה.
כבר חייתי למטה כל כך הרבה זמן.
אז היו לי שבועיים מדהימים...אולי אפילו חודש.
זה נגמר.
אני כבר לא מרגישה כמו עצמי יותר.
אני מרגישה מישהי אחרת לגמרי.
פתאום כל מי שהייתי מרגיש לי לא אני.
מי שאני עכשיו לא יכולה לחייך.
לא מי שאני עכשיו לא מפנטזת על שום דבר.
היא לא רוצה כלום.
היא לא מרגישה כלום.
היא שקטה.
היא לא קרה.
היא פשוט אפלה.
אני מניחה שככה זה.
השמש זרחה...עכשיו היא שוקעת...ואז יבוא לילה ארוך....שזה לאו דווקא נורא.
כן זה המצב שבו אני נמצאת בו...שקיעה.
אני עוד רואה את היופי שבזה.
כי השמש עדיין לא לגמרי נעלמה.
אבל בקרוב החושך ישתלט ואני אאבד את זה.
אני אאבד את עצמי.
שוב.
שקיעה.
התמונה הזאת מתארת בדיוק את איך שאני מרגישה עכשיו.
השיר הזה מדבר בדיוק על התחושות שעוברות עליי עכשיו
;){kind=link}