לפעמים העבר מחזיק אותי ערה בלילות.
לפעמים הוא מדכא אותי...אומר לי שאף פעם לא יהיה לי טוב כמו שהיה לי פעם.
אבל עכשיו הוא מנחם אותי.
כי עכשיו בפעם הראשונה מזה הרבה,הרבה,הרבה זמן...סוף סוף טוב לי.
אני לא מרשה לעצמי ללכת כשמבטי על הרצפה...אלא אם כן בא לי להביט בנעליי כשאני הולכת.
אבל אף פעם לא לחפש את התשובות בלבנים ובאספלט שבכבישים.
תמיד מזכירה לעצמי להרים את המבט ולהביט בשמיים כשאני הולכת.
זה כל כך קל לראות את הטוב אם רק פוקחים את העיניים.
בימים אלה אפילו כשהשמיים אפורים...אני מוצאת את עצמי צוחקת.
העולם אפור.
כל כך קר.
אבל בתוכי כל כך חם ונעים.
בתוכי הכל זורח והציפורים מצייצות.
ברגעים כאלו אני מרגישה פסיכופתית.
פסיכופתית מאושרת.
ומה שהכי נהדר...זה הכל בזכותי.
כל מה שהעולם צריך לעשות זה להישאר יציב !
לא צריך לעשות למעני כלום.
אתה לא צריך לתת לי כלום.
את מה שאני צריכה אני אשיג בעצמי.
רק תשמור על מה שיש לי.
נמאס לי להתאבל על כל הדברים שאיבדתי.
על כל הדברים רציתי לעשות ונדחקו הצידה למען דברים שלא אני בחרתי בהם.
על כל האנשים התחננתי שיעשו את הדבר הנכון ולא הקשיבו לי.
על כל המקומות האלה שהייתי בורחת אליהם כשהעולם היה קשה מידי עליי...מקומות שנעלמו ללא זכר.
רק אני זוכרת את מה שהם היו.
פגשתי כל כך הרבה אנשים מתוסבכים.
ולמרות שהבנתי אותם הם אף פעם לא ניסו להבין אותי.
זה הקטע בעולם הזה.
אף אחד לא מסוגל לראות שגם לזה שלצידו קשה.
שלזה שתמיד מעיר את הערות הכי שנונות ומפתיעות אך מצחיקות יש את הצלקות הכי עמוקות.
שהכי יפה ועדינה היא גם הכי חסרת ביטחון.
שלאנשים החזקים ביותר יש גם את ההכי הרבה חולשות.
אני לא בן אדם חזק במיוחד.
בגלל זה החיים טובים אליי.
אתם בטח חושבים שזה טיפשי.
אבל תאמינו לי.
מדברים שאתם לא מזילים דמעה אני מתפרקת.
;){kind=link}