עמוד ראשי  |  התחבר או אם אינך עדיין רשום, הרשם בחינם.
  בלוגר  
אודות

אני חושבת שאני מספיקה.
שיש לי את כל מה שאני צריכה.
אני רוצה להינות ממי שאני עכשיו.
אני במסע ארוך של להכיר את עצמי כל יום מחדש.
כי כל יום אני קצת אחרת.
לא חשבתי שאני אי פעם אשתנה.
אבל החיים מפתיעים אותך.

"יש בן חורין שרוחו רוח של עבד, ויש עבד שרוחו מלאה חירות; הנאמן לעצמיותו - בן חורין הוא, ומי שכל חייו הם רק במה שטוב ויפה בעיני אחרים - הוא עבד."


[sunshinebloger97@gmail.com]
חברים
ילדאישLadyoftheflowersorcoאוריוןbroken wingsjust mor
נעמונתטיגר הבובהEscobar1RainAni KarmaKimutim
Just a JoeMs.deathhaunted princessשריליןשמי הוא גיאקרנפית ארץ ישראלית
פאוליתאחת שיודעתנופקXGeminiSpace Girledya
אופירIsrael.lThe darkDo what I wantɛAngelɜפיה טובה
YN71IM AL
ארכיון

אין מה לעשות

03/02/2019 01:01
Venus
אני לא יודעת מה אני מרגישה כרגע.
אני בתקופה טובה.
יציבה.
אני מרגישה טוב בסך הכל.
רוב הזמן.
אבל זה אף פעם לא רוב הזמן שנחשב נכון ?
הרי בן אדם יכול להיות נחמד וחברותי כל החיים ואז ברגע אחד להראות צד אחר שלו שהוא לא הכי אוהב בעצמו ולהראות פעם אחת בחיים שיש לוו פאקינג רגשות ולהגיד דברים שהוא צריך לומר ועדיף לכולם שלא יאמר.
ולפי זה ישפטו אותו.
לפי רגע של כעס או עוקצנות או פשוט בחירה אחת לא נכונה.


אני לא כזאת.
אני לא פוסלת אנשים כי הם עשו משהו אחד שלא מצא חן בעיניי.
למעשה אני מרגישה רע עם עצמי.
ששמתי לב לזה בכלל.
שראיתי תכונה שלילית בבן אדם אחר.
ששפטתי מישהו ולפי רגע אחד וכמעט תייגתי אותו לכל החיים בגלל רגע אחד שבו הוא הראה שהוא לא מושלם.



אני לא אוהבת שאנשים מתייגים אנשים אחרים.
אני לא אוהבת לשנוא אנשים ושאנשים מדברים מלוכלך על מישהו שהם בכלל לא מכירים.


טוב לא יודעת איך הגעתי לנושא הזה.
אני מניחה שזה כי חשבתי על זה בין אם במודע או לא בשבוע האחרון.

אני מתגעגעת אליו.
אני לא בטוחה למה.
אני לא יודעת איך להתעורר מזה.
אני מנסה להביא לעצמי כאפות ושזו סתם אשליה יפה אבל הוא עובר בראש שלי...הרבה.
אם ככה זה כשאני לא מאוהבת מה יקרה כשאני אתאהב ?


אני כל כך רוצה מישהו קרוב.
מישהו שיספיק לי.
כי בתכלס אני לא צריכה יותר מבן אדם אחד באמת קרוב.
הרי זה לא שעכשיו יש לי מישהו קרוב.
כולם רחוקים.

אני מתגעגעת אליו.
זה לא ממקום כואב.
זה לא ממקום שעצוב על גורלו.
אני פשוט רוצה אותו בחיי.
לנצח.
לא לרגע,לא ליום,לכל החיים.
האם זה משהו דרמטי מידי לומר לאנשים אחרים ?
אני מניחה שכן.


למה דווקא הוא ?
למה אני לא יכולה להתגעגע למישהו שאשכרה שם עליי.
אני מניחה שזה כי הוא מיוחד.
כי יש בו משהו שאין לאף אחד.
הרי אם היה את זה למישהו אחר...לא הייתי מתגעגעת אליו אלא בוחרת באחר.



אני עוד חודשיים וקצת בת 22.
יש לי חודשיים להגיע למקום שלם יותר.
אני במקום טוב.
זה בטוח.
אני מרוצה מההחלטות שעשיתי.
החל לקחת שנה חופש ועד לנסות לעבוד במקום רחוק מאוד ולא הכי נוח.
זה הביא אותי למקום הזה.
וזה מקום די טוב.
חשבתי שאני מתגעגעת אליו רק כשרע לי...אבל עכשיו ממש טוב לי...הכי טוב שאי פעם היה לי...והוא עדיין חסר.


מחר אני קמה לעבוד בבוקר.
הריח של המקום כבר לא מדכא אותי כמו שדיכא אותי בחודש הראשון.
בלי לשים לב...פשוט הפסקתי להרגיש רע ללכת לעבודה בבוקר.
זה פשוט נהיה טוב.


מה הבעיה אצלי ?
למה תמיד משהו חייב להיות חסר ?
למה אני תמיד מפחדת ליפול שוב ?
למה אני לא יכולה פשוט להינות מהתקופה הטובה הזאת ?

אני מניחה שאני תכלס נהנית.
טוב לי.
אבל אני תמיד ארצה יותר.
אין מה לעשות.


לפני כמה שבועות עברתי ליד הבית שלו בלי לחשוב עליו.
בלי להביט על הבית שלו.
והייתי מופתעת.
לרגע...אפילו כשהוא היה במרחק נגיעה...שכחתי ממנו.
זה הרגיש טוב.
למעשה לשכוח אותו לא מפחיד אותי בכלל.
שזה מוזר מכיוון שהדבר שהכי מפחיד אותי זה לשכוח ולאבד את כל הדברים הטובים...שהם במילא לא רבים במיוחד.

אבל אני מניחה שאני אף פעם לא אפחד לשכוח אותו.
כי זה כל כך קל.
זה קל לזכור אותו.
זה קל להרגיש אותו אפילו כשהוא לא שם.
זה קל לדעת מה הוא מרגיש אפילו שהוא לא מסתכל עליי.
אבל זה כל כך קשה לדבר איתו.
זה כל כך קשה באמת לדעת מה עובר לו בלב.








edya
כתיבת תגובה:
שמכם:

אימייל:

קישור:

תגובה:


הקלד את המספר המופיע בתמונה: