עמוד ראשי  |  התחבר או אם אינך עדיין רשום, הרשם בחינם.
  בלוגר  
אודות

אני חושבת שאני מספיקה.
שיש לי את כל מה שאני צריכה.
אני רוצה להינות ממי שאני עכשיו.
אני במסע ארוך של להכיר את עצמי כל יום מחדש.
כי כל יום אני קצת אחרת.
לא חשבתי שאני אי פעם אשתנה.
אבל החיים מפתיעים אותך.

"יש בן חורין שרוחו רוח של עבד, ויש עבד שרוחו מלאה חירות; הנאמן לעצמיותו - בן חורין הוא, ומי שכל חייו הם רק במה שטוב ויפה בעיני אחרים - הוא עבד."


[sunshinebloger97@gmail.com]
חברים
ילדאישLadyoftheflowersorcoאוריוןbroken wingsjust mor
נעמונתטיגר הבובהEscobar1RainAni KarmaKimutim
Just a JoeMs.deathhaunted princessשריליןשמי הוא גיאקרנפית ארץ ישראלית
פאוליתאחת שיודעתנופקXGeminiSpace Girledya
אופירIsrael.lThe darkDo what I wantɛAngelɜפיה טובה
YN71IM AL
ארכיון

מסתובבת בתוך עצמי

20/01/2019 13:58
Venus
צהריים טובים.
בדרך כלל בשעה הזאת אני או בעבודה או בדרך לעבודה...אבל היום אני מתחילה יותר מאוחר.
תכננתי לצאת עכשיו אבל המנהלת שלי שינתה את הלו"ז ולא ממש אכפת לי לשבת עוד שעתיים בבית.
מי אני שאגיד לזה לא ?

בכל אופן...רציתי לכתוב משהו אבל עכשיו כשיש לי את הזמן זה קצת יותר מסובך ממה שחשבתי.

יצאתי עם אנשים שלא ממש רציתי לצאת איתם.
זה הרגיש חרא.
אבל יותר מכל זה גרם לי להבין שזה לא משנה מה אני עושה בין אם זה ללכת לים בלילה או לשבת על ספסל בפארק...זה יכול להיות הכי רומנטי וזה יכול להיות הכי מעיק.
זה תלוי בבן אדם שאיתו אני נמצאת.

אני רומנטיקנית חסרת תקנה.
תסלחו לי.
אבל כשכל מה שמעניין את הבחור שמולי זה לגעת בי ולהחזיק אותי קרוב מבלי שהוא אפילו הסתכל לי בעיניים כמו שצריך...זה פשוט מאכזב.
אולי זאת אני.
אולי זאת אני שיש לה איזו פנטזיה רומנטית שאף אחד לא מצליח לעמוד בסטנדרטים שלי.
אבל הסאנשיין האחרת שבתוכי...צועקת עכשיו "נו בחייאת יצאת עם לוזרים מכוערים עם אפס חוש הומור ורומנטיקה".

זה פשוט לא היה זה.
זה היה ההפך מזה.
זה היה נורא.


אז החלטתי...אני לא נותנת צ'אנס לאנשים שלא מעניינים אותי.
נתתי צ'אנס כי היה נמאס לי להיות לבד.
וכמו שהקול בפנימי שלי צעק...זה פשוט לא התאים לי.


אני מיוחדת.
זאת הבעיה שלי.
כי למישהי מיוחדת כמוני קשה למצוא התאמה.


איפה הוא ?
איפה הבחור הרומנטיקן שיחשוב שאני הכי יפה בעולם ויחייך אליי חיוך אמיתי של "איזה כיף לראות אותך".
זה הכל בהרגשה.
לא באיך שהוא נראה.
לא במה שהוא עושה בחייו בפרטיים.
זה הכל באיך שהוא גורם לזה להרגיש.
ועד היום אף אחד לא באמת הצליח לגרום לזה להרגיש אמיתי.
להרגיש טוב.


אני אקבל את הבחור שיקבל אותי.
אני אוהב את הבחור שיאהב אותי.
אני אכיר את הבחור שמכיר אותי.
אבל ברגע שזה שעומד מולי בכלל לא מכיר אותי ולא מנסה להכיר אותי...למה שאני אתאמץ ?
למה שאני אתאמץ לחבב אותו כשבתכלס אני פשוט לא מחבבת אותו ?
בכלל.


אני לא בררנית.
יש לי סטנדרטים.
אני רוצה את הבחור המושלם בשבילי.
לא הבחור המושלם.
כי הבחור המושלם אולי בכלל לא מושלם בשבילי.

אני אדע שזה זה כשהוא יסתכל לי בעיניים ואני אדע שהוא אוהב אותי.
לא בגלל איך שאני ניראת מבחוץ.
בגלל מי שאני מבפנים.
בגלל שהוא מאוהב בי קשות.
בגלל שאין אף אחד אחרת שדומה שלי שגורמת לו להרגיש את מה שאני גורמת לו.

אני רוצה להיות מיוחדת למישהו מיוחד.
מישהו ראוי.
זה הכל.

אז איפה הוא ?
הוא מחכה לי ?
או שאני מחכה לו ?
אני כבר לא יודעת מה קורה.

המניעים שלי לאהבה שונים מהמניעים של רוב האנשים בסביבתי.
חתונה.
ילדים.
משפחה.
עתיד.

למי אכפת מזה בכלל ?
אני רק רוצה לרקוד בחדר חשוך עם זה שגורם לי לחייך באמת...ולהרגיש את חום האהבה.

אני רומנטית.
אני מדהימה כל כך.
אני יודעת את זה.
אבל העולם לא יודע את זה.
הבחורים הטובים לא רואים את זה.
או שאולי...הבחורים הטובים בכלל לא טובים.
אולי הם יודעים שהם לא טובים ובגלל זה הם לא עושים שום צעד.

איפה האחד שיתאהב בפגמים שלי ?
איפה האחד שירדוף אחריי ?
שיחזר אחריי.
שיכתוב לי שירים.
שיספר לי בדיחות כדי להצחיק אותי.
שיהיה אכפת לו איך אני מרגישה בפנים.
שירצה שיהיה לי טוב.
שיקבל אותי כמו שאני.


אני יודעת מה זה אהבה.
אני יודעת שזה מתחיל בניצוץ.
אבל מה לעשות שלפעמים כמה שאנחנו מסתכלים על זה שמולנו...אין שם ניצוץ.


שילכו לעזאזל אלו שיגידו לי לנקות את כל הפנטזיות והחלומות שלי.
זה בכלל לא קשור לאיזו פנטזיה שיש לי בראש.
הדברים הכי נהדרים שקרו לי אלו דברים שבכלל לא חלמתי עליהם.
בחיי שהבחורים שיצאתי איתם לקחו פנטזיות שהיו לי והרסו אותם.
אז אני לא מתכוונת לתת לאף אחד לדרוך על החלומות והפנטזיות שלי שוב.
אני לא אתן לעוד איזה בחור אקראי לקחת משהו רומנטי ולהפוך אותו לדבר הכי שטחי שיש.


בא לי דייט אחד אמיתי.
עם אחד שאני אשכרה מחבבת.
שיש לו אופי !
שהוא גם רומנטי וגם מצחיק.
שהוא לא ינסה לעשות עליי רושם...שאני פשוט אתרשם מהפשטות שבו.

אני לא בן אדם פשוט.
אבל אהבה אמורה להיות פשוטה לא ?
או שמרגישים את זה או שלא.



התחלתי לקרוא ספר.
למעשה התחלתי לקרוא כמה ספרים בו זמנית.
כרגע אני קוראת את "איש לומד לעוף" של רונה שפריר.

קניתי את הספר כי משהו ברעיון דיבר אליי.
כי הוא מזכיר לי אותי.
ספר שמדבר על רצון לעשות שינוי בחיים.
שינוי עמוק.
שלא ברור מהו.
ללכת אחרי משהו עמוק בתוכנו ולתת לו להתבהר בתוכנו.

אני רוצה להשתנות.
באמת שאני רוצה.
אני פשוט...מפחדת לאבד שליטה.
לעשות לעצמי בלאגן בחיים.
זה פחד בלתי מובן.
הרי בכלל לא ניסיתי.
אז למה אני חושבת שזה יבלגן לי את החיים ?

אני רוצה לאהוב את עצמי עד הסוף.
לקום כל יום ולהרגיש נהדר.
וזה אפשרי.
בפעם הראשונה מזה הרבה זמן...אני מרגישה שזה אפשרי.
אפשרי להרגיש נהדר כל יום.
אפילו אם אין אהבה או מישהו לדבר איתו בסוף היום.
אולי ברגע שאני אפסיק לחפש ופשוט אתחיל להיות איפה שאני רוצה להיות...אולי אז יחשפו בפניי האנשים שבאמת שייכים לחיי.

זה כל כך קשה להיות נוכח ברגע.

חשבתי על זה לא מזמן שאני ממש אוהבת לנסוע באוטובוסים.
בחטיבה שנאתי את זה.
עכשיו אני אוהבת את זה.
להביט באנשים.
להיתקל באנשים שאני מכירה.
לעזור למישהו במשהו קטן.
אני אוהבת להסתובב בין אנשים.
לחייך לאנשים זרים לגמרי.
לשים מטרייה מעל ראש של אישה זרה לגמרי וללוות אותה לאן שהיא צריכה כי יש לי 5 דקות לפני שנגמרת ההפסקה שלי.

אני אוהבת להיות נחמדה.
אבל אני בפירוש זוכרת שאני אהבתי להיות כלבה.
אולי השתנתי ?

אולי אני כבר לא אוהבת להיות כלבה וחוצפנית ?
לא ברור לי למה אהבתי את זה.
את הגסות הזאת.
אולי היא גרמה לי להרגיש חזקה.

עכשיו אני מרגישה חלשה.
רכה.
גמישה.
אבל דווקא כשאני מרגישה חלשה אני הכי חזקה.
אני לא נשברת.
אני מחייכת למרות הכאב.

"וגם אם אין לי אף אחד שיחזיק לי את היד ויאמר לי שהכל יהיה בסדר יש לי את עצמי ובינתיים זה מספיק ואיני צריכה אחרת"

מילים ששרתי לעצמי לפני כמה שנים.
לא זוכרת כמה.
לא זוכרת באיזה רגע או תקופה שרתי את המילים האלה לעצמי.
אבל אני זוכרת שזה בא ממקום נמוך.
של בדידות.
של תסכול מלהיות לבד כל הזמן.

טוב סיימתי.
הפוסט הזה לא הולך לשום מקום.
הוא רק מסתובב שוב ושוב וכבר עושה לי סחרחורת.

ביי











כתיבת תגובה:
שמכם:

אימייל:

קישור:

תגובה:


הקלד את המספר המופיע בתמונה: