עמוד ראשי  |  התחבר או אם אינך עדיין רשום, הרשם בחינם.
  בלוגר  
אודות

בלוג סיפורים ורגעים קטנים.
1997.
מזל שור.
חלום-להיות חופשייה.

"יש בן חורין שרוחו רוח של עבד, ויש עבד שרוחו מלאה חירות; הנאמן לעצמיותו - בן חורין הוא, ומי שכל חייו הם רק במה שטוב ויפה בעיני אחרים - הוא עבד."

~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~
sunshinebloger97@gmail.com
~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~
חברים
Ladyoftheflowersorcoאוריוןbroken wingsjust morנעמונת
טיגר הבובהEscobar1RainAni KarmaKimutimJust a Joe
Ms.deathhaunted princessשריליןשמי הוא גיאקרנפית ארץ ישראליתפאולית
אחת שיודעתנופקXGeminiSpace Girledyaאופיר
Israel.lThe darkDo what I wantɛAngelɜפיה טובהYN71
IM AL
סיפורים קצרים
סיפור קצר-בשמלה שחורה

כתבתי סיפור בהמשכים!
אתם מוזמנים ללחוץ על התמונה ולקרוא את החלק הראשון.
מקווה שתאהבו :)

בשמלה שחורה
הבחירה של הלב
•  פרק 1
•  פרק 2
•  פרק 3
•  פרק 4
•  פרק 5
•  פרק 6
•  פרק 7
•  פרק 8
ציטוט אהוב

"עם חופש,ספרים,פרחים והירח,מי לא יכול להיות שמח?"- אוסקר ווילד
מרוב אהבה שותק

מפורקת פורקת

21/12/2018 01:33
sunshine
הנשמה שלי בוכה עכשיו.
כואב לה.
אני לא יודעת להסביר את זה.
אני רק יודעת שהיא מרגישה מותשת...ומתוסכלת ומאוד מאוד בודדה.
מאוד פגיעה.
הנשמה שלי כרגע נמצאת על הקצה.
היא כל כך פגיעה שכל דבר קטן יכול לרסק אותה.

אני פשוט לא רוצה להרגיש ככה יותר.
אני פשוט לא מבינה למה אני צריכה להרגיש ככה עכשיו?!

לפעמים אני תוהה אם דברים כאלה קורים לי כדאי שאני אעשה משהו שאם הם לא היו קורים לא הייתי עושה.
זה ישמע טיפשי אבל אם לא הייתי מרגישה ככה אז לא הייתי כותבת את הפוסט הזה ואתם לא הייתם קוראים אותו ואז...לא יודעת...האם הפוסטים שלי משנים משהו?

האם הפוסטים שלי משפיעים?
אני יודעת על עצמי שאפילו משפט אחד שמישהו אמר או ששמתי יכל לשנות אצלי כל כך הרבה.

או נגיד ששמעתי שלמישהו היה יום חרא וזה גם לי להרגיש טיפה יותר טוב עם כך שלא רק לי היה חרא היום.

אני לא רוצה להסביר לכם מה קרה.
אני לא רוצה להעביר לכם את התחושות שלי.
הן כל כך משתקות.
הן כל כך אכזריות וכואבות שאני פשוט לא רוצה לשחזר אותן.
אבל אני מניחה שאם אני כותבת את זה...כנראה שאני צריכה להוציא דברים החוצה ולא לשמור בפנים.

את האמת אני כבר מרגישה יותר טוב.
טיפה.
אבל זו טיפה משמעותית.


בכל אופן.
היום הגעתי לקצה.
ואתם לא מכירים אותי כל כך אז אתם לא יודעים - אני לא בחורה שנשענת על אחרים.
אני לא בחורה שמרשה לעצמה לגשת אל חברה שתנחם אותה שתגרום לה להרגיש יותר טוב.

זה מרגיש קצת כמו ניצול עבורי.
אבל ניסיתי.
פניתי לחברה שאני יודעת שהייתי שם בשבילה כשאני הייתי צריכה והיא תהיה שם בשבילי אם אני רק אבקש.
אבל היא לא הייתה בבית.
היא אף פעם לא פנויה מתי שאני צריכה אותה.
אני לא צריכה אותה הרבה.
אבל זו הפעם השנייה שהייתי צריכה אותה והיא פשוט לא יכלה או לא שמה לב שאני ממש צריכה אותה.

זה פשוט דיכא אותי עוד יותר.
"איך זה שתמיד כשאני צריכה מישהו אין לי אף אחד?!"...שאלתי את עצמי.
"איך אין לי אף אחד?!".
אני רוצה מישהו!
אפילו כמה אנשים...שפשוט יהיו חברים שלי.
שפשוט ישמרו איתי על קשר יום יומי ויבוא לאליי הביתה ואני אבוא אליהם ונעשה מסיבות.
למה אני לבד?!
איפה החבורה הזאת של חברים שאני כל כך מחכה לה?!


כל יום אני מתחילה מאפס.
כל יום אני לא באמת מתקדמת לשום מקום בחיים הפרטיים שלי - כי הכל פשוט נשאר אותו דבר.
אבל בפנים...בפנים זה אחרת.
בפנים אני עוברת דברים.
קשיים.
התגברויות.
פחדים.
התמוטטויות.


מאז שהתחלתי לעבוד חסרה לי יציבות.
יציבות נפשית.
בבית,בעבודה בחלומות שלי.
אין מקום שאני מרגישה בו שלווה ומסופקת.

אני רוצה לנוח בזרועות בן אדם אהוב.
אחד שידע שאני צריכה חיבוק.
אחד שיחבק אותי כל הזמן כי הוא פשוט לא יכול שלא.
אני צריכה אהבה.
האהבה זו התרופה היחידה למצב הנוכחי שלי.
אהבה היא התרופה לבדידות.
אתם יכולים לומר שגם חברות.
אבל תאמינו לי שאפשר שיהיו לכם חברים ועדיין להרגיש בודדים.
אבל אם החברים שלכם אוהבים אתכם ואתם אותם והם נוכחים בחייכם ואתם לא חוששים שיום אחד הם יעלמו...זכיתם.
אני מקנאה בכם.


מה אתם חושבים שיכול לרפא בדידות?
איך אתם מרגישים כרגע?
מתי בפעם האחרונה ניסתם לבקש עזרה ממישהו אחר?
מתי בפעם האחרונה הרשתם לעצמכם להישען על חבר או חברה.

בכיתי למנהלת שלי בפלאפון.
היא נזפה בי על משהו שלגמרי הבנתי אותו.
אבל היא נזפה בי פעם אחת - ואז שוב פעם - ואז שוב פעם.
ותוך כדי אני אומרת לה "כן" , "כן" ,"כן".
והיא המשיכה לנזוף בי.
היא כעסה מאוד.
אני הבנתי אותה כי עשיתי טעות שעכשיו היא צריכה לתקן וזה כאב ראש והיא בכלל בחופשה.

אבל היא פשוט שברה אותי.
אז בכיתי לה בפלאפון.
היא התנצלה שצעקה עליי.
זה לא היה הצעקות.
זה היה המילים.
זה היה יותר מידי מילים קשות.
מילים נוזפות.
מילים ששוברות.
מילים שאתה נשאר חסר אונים מולם.
כל מה שאתה רוצה...זה שהיא תפסיק.
שהיא תפסיק להגיד לך את כל המילים האלה כי כל מילה זה חץ וכל חץ כואב.
ופשוט...פשוט התחננתי שתפסיק.
פשוט אמרתי בתוך ראשי "בבקשה תפסיקי,בבקשה די,אני לא יכולה יותר".
אז התחלתי לבכות.
אני לא זוכרת מה אמרתי לה.
אני רק זוכרת שאמרתי את השם שלה ושבתוכי התחננתי שתפסיק ואני לא זוכרת אם אמרתי לה את זה או לא.


והיא התנצלה מהלב.
אמרה שהיא ממש מצטערת.
ניסתה להסביר את עצמה שהיא לא במצב הכי טוב כרגע.
אמרתי לה שאני מבינה אותה כי הבנתי.
ושפשוט היה לי יום נוראי.
ואז היא אמרה לי לפרוק ולהגיד לה מה היה לי היום.
היא הבינה שהתחלתי את היום בלחץ.
היא שלחה לי הודעות על דברים שצריך לטפל בהם עוד לפני שהגעתי לעבודה ואמרתי לה שזה היה לי בראש מההתחלה ואז העובדת הזמנית עשתה בלאגן בחנות ואז היה בעיה עם המשלוח של הבחור ההוא שעשיתי כביכול פשלה שלא מצאתי את החבילה בהתחלה ואז הייתי צריכה לפצות אותו ואז היא התעצבנה איך לא ידעתי איפה החבילה הייתה מההתחלה כי היא אמרה לי ולבחור השני כמה פעמים והיא פשוט ממש נזפה בי בהודעות - ואני בכלל לא זכרתי שהיא אמרה לי משהו על החבילה הזאת.
אני מבחינתי - על מה את מדברת?
את חושבת ששכחתי?

כאילו אני כשאני שוכחת משהו אני נזכרת ששכחתי...אבל זה לא קרה הפעם.
הפעם זה הרגיש יותר כמו "את לא זוכרת כי זה לא קרה" מאשר "את שכחת משהו חשוב".

אבל מה הייתי עושה?
הייתי מתווכחת איתה שהיא לא אמרה לי?!
הרי זה הזיכרון שלי נגד הזיכרון שלה.
וגם...אין שום טעם בזה.
הרי היחסים שלי איתה הרבה יותר חשובים ממי צודקת.

אבל זה היה לי קשה...ההרגשה הזאת שהיא חושבת ששכחתי משהו.
כי אני כל כך ניסיתי לא לפשל.
אני כל כך ניסיתי לא לשכוח דברים.
והפעם איכשהו קרה ששוב "שכחתי" משהו...ואני בכלל לא בטוחה אם זה היה משהו שיכולתי לשכוח!!.
אני בכלל לא בטוחה אם זה משהו שאכן קרה ושכחתי.
וזה פשוט הרגיש רע...לדעת שמבחינתה שוב שכחתי משהו.
אז זה כאילו שבאמת שכחתי.
זה כאילו שבאמת שוב פישלתי באותה הנקודה שממנה כל כך ניסיתי להתחמק.
כל כך ניסיתי לא לשכוח!
ועכשיו קרה שהיא חשבה ששכחת שוב.
ששוב לא הייתי בעניינים.
וזה הדבר שהכי רציתי להימנע ממנו.
וזה פשוט קרה לי!
אפילו שלא באמת שכחתי!!
זה מטריף אותי!
אני באמת בוכה עכשיו דמעות ואין לי מושג מתי הן יגמרו כי הן פשוט לא מפסיקות לצוץ מאז שיצאת מהעבודה בשעה איחור שאני לא אקבל עליה שום תשלום כי זה מעבר לשעות שהייתי אמורה להיות בחנות.
לא כואב לי על השעה הזאת.
כואב לי שהיא יודעת ששוב נשארתי אחרי הזמן ושזה מעצבן אותה שאני עושה את זה כי אחרי זה מורידה לי את השעות האלה ואני לא מקבלת עליהן תשלום וזה פשוט לא נעים לה כנראה שאני נשארת סתם אחרי הזמן בלי לקבל על זה תשלום.

אז הנה עוד משהו שהיא נזפה בי עליו עוד לפני שהתפרקתי.
ואז הייתה את הטעות שעשיתי.
ואז בכיתי.
ואז סיפרתי לה את כל מה שקרה היום ושלמרות שהייתי ממש עם פרצוף תחת כל היום היום מלא אנשים וגם כאלה שהם מכירים אותי קצת וראו שאני לא משהו.
והיא אמרה שזה מרפי ואז התחילה לשתף אותי בתחושות שלה ואיך זה שתמיד ביום שאת הכי לא רוצה יהיו הרבה אנשים וגם חסרי סבלנות.

דיברנו מהלב שתינו והיא הרגיעה אותי והיא התנצלה שוב "אני ממש מצטערת" ואני אמרתי לה "אני גם מצטערת".
והיא אמרה לי משהו בסגנון "עשית טעות אז מה?" - פתאום היא שינתה עמדה מאוי ואבוי איך קרה דבר כזה ל-"כולנו בני אדם וכולנו טועים".

ואמרתי לה גם שאני חושבת על זה שהיא אומרת לי את אותו הדבר שוב ושוב ושוב ואני חושבת לעצמי אולי היא אומרת לי את אותו הדבר כי אני מטומטמת ואז היא אמרה לי "אני ממש לא חושבת שאת מטומטמת. להפך".
ואז היא החמיאה לי מאוד והשיחה נהייתה ממש אישית והיא שיתפה אותי בתחושות שלה שהיא צריכה בחופשה שלה לעשות דברים שקשורים לעבודה ושהיא בלחץ מהמעבר דירה ושהיא דיברה עליי עם אנשים ואמרה "יש אצלי עובדת חדשה ממש חמודה ואני פשוט לא מספיקה להכיר אותה כי אין לנו מספיק זמן ביחד".

היא הייתה כל כך סבלנית איתי בשיחה ובכלל לא מיהרה לנתק והמשיכה לדבר איתי למרות שהמשכתי קצת לבכות.
והיא ניחמה אותי כל כך.

אז למה אני עדיין בוכה?
אם יש סוף טוב אז למה אני עדיין בוכה?
למה הדמעות עדיין נופלות והשדה ראייה קצת מטושטש מהן?

כי היום הזה שבר אותי.
היום הזה ניצח אותי.
באתי בבוקר שהכל טוב ואני מבינה ואני שולטת כבר ואני אחראית ואני מסוגלת להיות אחראית כשהיא לא פה.
ואז בום.
הנה תטעמי כמה זה קשה להיות אחראי.
אני שונאת אחריות באמת.
ועכשיו שהמנהלת שלי בחופשה יש לי אחריות גדולה יותר.
לא לאכזב אותה.
לשמור על חנות ולא ליצור עוד בעיות כשהיא איננה.
חבל שהבחורה השנייה שעובדת כשאני לא עובדת לא מספיק יודעת דברים.
כי זה אומר שאני גם אחראית לוודא שהיא לא עושה טעויות.

למעשה...הטעות שלי היום היא רק תופעת לוואי שלי הטעות שלה.
היא פישלה...אני שילמתי את המחיר הנפשי.
אבל איך אומרים?
החיים לא נותנים לכם דברים שאתם לא יכולים להתמודד איתם.
חוץ מזה...שהיא ניראתה חסרת ביטחון לגמרי והיא בת 28 והיא ממש לא ניראת כמו אחת שיודעת מה היא עושה.
ככה שהדבר הכי חשוב לי היה שהיא תרגיש טוב.
כי אני יודעת מה זה להיות חדש במשהו.
אני יודעת כמה בן אדם שביר בנקודה הזאת.
כמה הוא מעורער.
אני הרגשתי כל כך הרבה דברים בחודשיים האלה.
בניהם גם דבר מאוד לא נעים שנקרא "השפלה".
עברתי קשיים ויסוריים נפשיים.
חלקם באו בעקבות חוסר הניסיון שלי וחלקם באו בעקבות חוסר הזהירות שלי.

אני לא רוצה שבחורה בת 28 תרגיש מושפלת.
בגיל 28 את כבר לא ילדה.
בגיל 28 אנשים כבר לא סולחים לך כי את ילדה ואת צעירה ואת עושה טעויות.
כשזה נוגע לעבודה חדשה...בת 21...28...67....אין הבדל.
שלושתן חסרות ניסיון.
שלושתן חסרות ביטחון בהתחלה.
שלושתן צריכות מישהו שיכוון אותן בזהירות.

פגשתי 2 עובדות זמניות בחנות שבה אני עובדת.
וזה פשוט כאב לי לראות את השוק הזה שלא עוזב אותן.
אני אוהבת לראות בחורות נינוחות ומלאות ביטחון.
והחוסר נוחות וביטחון שלהם מכאיב לי כאילו הוא שלי.


אז לא אכפת לי שבגללה עבר עליי קושי היום.
כי זה בזכותה.
כי משהו טוב יצא מזה גם אם אני מרגישה חרא עכשיו אני יודעת שלפני הטעות שלה הרגשתי לא נעים עם המנהלת שלי לגבי משהו שכביכול שכחתי לעשות והרגשתי שהיא כועסת עליי...ואז קרה המקרה וזה הוביל לכך שבסופו של דבר דיברנו ויישרנו קו.
אני כבר לא מרגישה שהיא כועסת עליי או חושבת שאני מטומטמת.
וזה כי היא אמרה בפירוש "אני ממש לא חושבת שאת מטומטמת".
וזה היה כל כך חשוב לי לשמוע.
ואמרתי לה את זה.

וואי...אני חושבת שאני בסדר עכשיו.
הדמעות הפסיקו.
המחשבות והתחושות...דברים שצפו עכשיו...כבר הצפתי הכל.

את הבדידות.
את הקושי.
את הרגשות.
את הדמעות.

כבר אמרתי הכל.

אני זוכרת שדיברתי איתה והיא אמרה "לא הייתי צריכה לצועק עלייך אני לא אוהבת לצעוק אני לא בן אדם כזה".
ואמרתי לה שזה בסדר ושהכל לטובה...כי יצא מזה משהו טוב.

אני לא יודעת למה המשכת לבכות עוד הרבה אחרי.
אולי כי פשוט...הייתי צריכה ממש דחוף חיבוק.
ולא קיבלתי.
הייתי צריכה תמיכה.
ולא הייתה שם.

מזל שאתם פה אה?
אתם הדבר היחיד שקבוע.
אתם תמיד פה.
תמיד זמינים.
תמיד מנסים לחזק ולא להקטין אותי.
מזדהים איתי.
לא שופטים אותי.
מבינים אותי.

עכשיו תבינו אותי שכל מה שאני רוצה זה להתכרבל במיטה ולדמיין שאהבת חיי נמצא שם איתי ומחבק אותי.
כמו שאני עושה בכל לילה.
אני אף פעם לא מצליחה להחליט איך הוא נראה.
כנראה שזה לא עניין של מראה.

בכל אופן.
לילה טוב למי שקורא את זה והולך לישון.
בוקר טוב למי שקורא את זה על הבוקר.
ונסיעה נעימה למי שקורא את זה כדי להעביר את הזמן באוטובוס.


מעניין כמה מכם שרדו עד סוף הפוסט?

כתיבת תגובה:
שמכם:

אימייל:

קישור:

תגובה:


הקלד את המספר המופיע בתמונה:

חיפוש
ארכיון
הציטוט האהוב עליי

"אי שפיות: לעשות את אותו הדבר שוב ושוב ולצפות לתוצאות שונות" - אלברט איינשטיין

תמיד שאני מאבדת משהו אני מוצאת את עצמי מחפשת באותו מקום כמה פעמים שוב ושוב ומשתגעת.
ומאחר שאני ממש שונאת לאבד דברים ולא יכולה להפסיק לחפש עד שאני מוצאת...המשפט הזה עוזר לי לחפש בצורה הגיונית...וככה אני מוצאת את הדבר שחיפשתי יותר מהר.
ולכן הוא אהוב עליי ביותר כרגע.
הסיפור האהוב עליי

פיטר פן.
בהחלט סיפור שהייתי רוצה להיכנס אליו.
זה אומר עליי הרבה דברים אה?
אני מניחה שאני אחת כזאת שפשוט לא רוצה להתבגר.