עמוד ראשי  |  התחבר או אם אינך עדיין רשום, הרשם בחינם.
  בלוגר  
אודות

בלוג סיפורים ורגעים קטנים.
1997.
מזל שור.
חלום-להיות חופשייה.

"יש בן חורין שרוחו רוח של עבד, ויש עבד שרוחו מלאה חירות; הנאמן לעצמיותו - בן חורין הוא, ומי שכל חייו הם רק במה שטוב ויפה בעיני אחרים - הוא עבד."

~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~
sunshinebloger97@gmail.com
~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~
חברים
ילדאישLadyoftheflowersorcoאוריוןbroken wingsjust mor
נעמונתטיגר הבובהEscobar1RainAni KarmaKimutim
Just a JoeMs.deathhaunted princessשריליןשמי הוא גיאקרנפית ארץ ישראלית
פאוליתאחת שיודעתנופקXGeminiSpace Girledya
אופירIsrael.lThe darkDo what I wantɛAngelɜפיה טובה
YN71IM AL
סיפור קצר-בשמלה שחורה

כתבתי סיפור בהמשכים!
אתם מוזמנים ללחוץ על התמונה ולקרוא את החלק הראשון.
מקווה שתאהבו :)

בשמלה שחורה
הבחירה של הלב
•  פרק 1
•  פרק 2
•  פרק 3
•  פרק 4
•  פרק 5
•  פרק 6
•  פרק 7
•  פרק 8
ציטוט אהוב

"עם חופש,ספרים,פרחים והירח,מי לא יכול להיות שמח?"- אוסקר ווילד
מרוב אהבה שותק

סיפור קצר -לרוץ אחריה

04/12/2018 22:07
sunshine

(הסיפור נכתב בהשראת השיר שלמטה. אז המלצה שלי לשמוע אותו תוך כדי שאתם קוראים...כי למעשה הסיפור נכתב לצלילי השיר הזה. נ.ב כמו עוד הרבה סיפורים אחרים שמצורף אליהם שיר)


הוא עמד מולי כולו מתנשף.
"לא הלכת?",הוא שאל אותי מבולבל.
לא ידעתי איך להסביר את זה שאני עדיין מחוץ לבית שלו למרות שכבר נפרדתי מכולם.
"לא. לא הלכתי",אמרתי את המובן מאליו.
"שכחת משהו?",הוא שאל והתקרב אליי.
הוא התקרב אליי לאט ונראה מסוקרן.
איך שהוא הסתכל עליי...שנאתי את איך שזה גרם לי להרגיש.
הסטתי את מבטי כדי שאני אוכל לתפקד.
"למה יצאת החוצה בכזה חיפזון?",הבטתי בו לשנייה כדי לראות את התגובה שלו.
הוא נראה מנותק לרגע.
הוא חשב על זה.

"לא יודע",הוא אמר לבסוף וחייך חיוך קטן ומסתורי.
הוא הביט הצידה ובהה במשהו לא ברור,"אני אלווה אותך הביתה", אמר בהחלטיות.
הופתעתי.
"מה? למה?",שאלתי מבולבלת...זה כל כך לא מתאים לו.
"בואי",הוא ציווה והתעלם משאלותי.
הוא לקח את ידי בפתאומיות ומשך אותי ללכת איתו יד ביד.
זה לא רגיל.
הוא מתנהג לא רגיל.
לא הבנתי מה הולך.
אבל נתתי למה שזה לא יהיה פשוט לקרות.
כי זה לא הרגיש שזה משהו רע.
ללכת איתו יד ביד לא הרגיש רע בכלל...להפך.
זה הרגיש טוב.
אולי אפילו טוב מידי.


לא היה אף אחד ברחוב.
זה הרגיש שרק אני והוא קיימים כרגע.
כאילו כל העולם עוצר בזמן שאנחנו הולכים זה לצד זה.
כבר היה מאוחר ומזג האוויר התקרר ובלי לשים לב רעדתי.
הוא קירב אותי אליו והניח זרוע סביב כתפיי.

הוא התחיל לדבר על אחיו ועל למה הוא כעס כל כך על מה שקרה מוקדם יותר היום.
הוא רצה להסביר לי את הצד שלו.
הוא רצה שאני אבין אותו.
והרצון הזה חימם את ליבי.
אכפת לו מהדעה שלי ומאיך שאני מרגישה.
קשה לי להאמין שזה אותו בחור שהייתי איתו בכסח עד לפני כמה חודשיים.

"אני באמת לא טיפוס כזה...חסר שליטה",הוא חשב שהוא צריך להסביר את עצמו בשבילי.
זה כזה חמוד.
"אני לא חושבת שזו הייתה תגובה של חוסר שליטה",אמרתי והתחלתי להסביר לו את איך שאני רואה את המקרה,"אתה פשוט כעסת על משהו שהיה לך זכות לכעוס עליו".
"נכון. אבל עדיין...לא הייתי צריך להגיב ככה. הייתי צריך פשוט להחליק. אין טעם לדבר איתו כי הוא קולט רק את מה שהוא רוצה לקלוט. אני חושב שזה שאני כבר יודע שגם אם אני אסביר לו הוא לא יקלוט...זה פשוט גרם לי להתפוצץ עליו".
עצרתי והתרחקתי ממנו כדי שיראה את עיניי,"תודה",אמרתי במלוא ההערכה.
הוא שתק ועיניו הביטו בי בכל כך הרבה אור ודאגה.
"תודה שהגנת עליי",אמרתי וחייכתי.
"זה לא כזה ביג דיל. כל אחד היה יכול להעיר לו על זה. במקרה הפעם זה היה אני".
"אבל עדיין. זה נראה שלאף אחד לא אכפת. ובכל זה...לא כל אחד היה יכול להגן עליי כמוך, וזה היה נראה שאף אחד לא מתכוון לומר כלום. אז תודה",אמרתי מכל הלב וחייכתי אליו.
הוא הביט בי במבט מוזר.
במבט הזה שאני שונאת לאהוב.
"אני תמיד אגן עלייך",הוא דיבר ישר אל נשמתי,"אני לא יכול שלא. איתך.".

לא ידעתי מה להגיד.
אז פשוט חייכתי חיוך נבוך קטן והמשכתי ללכת עד שהוא משך אותי בחזרה אליו.
ידו האחת אחזה בזרועי וידו השנייה אחזה בפניי.
הוא היה כל כך קרוב שלא יכולתי שלא יכולתי לראות משהו אחר חוץ ממנו.
באותו הרגע ראיתי רק אותו...והכל שאר העולם היטשטש.
הוא הביט בי בשתיקה והעיניים שלו התחננו אליי...אבל לא הבנתי מה הן רוצות.
הוא הביט בי ונראה קצת...קצת נואש.
הוא פשוט חיבק אותי כי כנראה הבין שאני לא קולטת את הרמזים שלו.

"אני באמת צריך להגיד את זה?",הוא לחש וקולו נשמע רך כל כך.
הוא הסניף אותי וחיבק אותי חזק.
"אני צריך להגיד את זה כדי שתביני?",הוא שאל מיואש.
"אני כבר לא יודע אם את מעמידה פנים שאת לא יודעת או שאת באמת לא יודעת".
 "יונתן",אמרתי מבולבלת,"אני לא מבינה אותך",הרגשתי אשמה קצת על כך שלא הבנתי.
הייתה שתיקה קצרה.
רק הרגשתי את חום גופו ואת נשימותיו ונרגעתי.
"כלום",הוא אמר בקול רגוע וחסר דאגות,"אל תדאגי. אני פשוט אוהב אותך כל כך...אז אני עושה דברים שאני לא צריך לעשות".
ניסיתי להבין את מה שהוא אמר וזה נשמע לי כל כך מוכר.
"גם אני",אמרתי  בקול,"אני עושה הרבה שטויות בגללך".
"כמו?",הוא שאל והטיל ספק באמת שבדברי.
"כמו לעמוד מול הבית שלך אחרי שכבר יצאתי ממנו",אמרתי וחשבתי על עוד דברים מוזרים שאני עושה בגללו,"אני כל הזמן מסתכלת לאחור אחרי שאנחנו נפרדים ועומדת כמה שניות יותר מידי ומסתכלת עלייך מתרחק. כאילו משהו בי מתקשה להיפרד ממך".
 
הוא הרחיק אותי ממנו בעדינות ואחז בכתפיי,"זה די מוזר כי",הוא התחיל לומר,"היום...הכל היה בסדר ואז עזבת מוקדם ורציתי שתשארי עוד אבל לא היה לי תירוץ מספיק טוב לומר ופשוט...רציתי לרוץ אחרייך. הרגשתי שאני חייב לראות אותך שוב. אז רצתי!",כשהוא סיים להסביר לי את מה שעבר עליו הוא חייך אליי.

דמעות עמדו לי בעיניים.
משום מה...זה ריגש אותי.
הוא לא הבין מה קורה לי.
חייכתי אליו וניסיתי להחזיק את הדמעות אבל זה היה ברור שאני רוצה לבכות.
"למה את בוכה?",הוא שאל וצחק צחוק כזה חם.
המילים התחילו לצאת ואיתן הדמעות.
"בכל פעם שאתה הולך לכיוון אחד ואני הולכת לכיוון אחר...זה פשוט כל כך קשה לי. לא יודעת למה אבל אני מוצאת את עצמי הולכת הביתה ומסתכלת לאחור בתקווה שאולי...שאולי תבוא אחרי. לא יודעת למה. והיום בפעם הראשונה רציתי שוב שתצא אחריי...ויצאת",אמרתי מופתעת.
"אני לא חושבת שאתה מבין כמה זה-",ניסיתי להשתלט על הדמעות ולמרות שדמעתי לא יכולתי שלא לחייך,"כמה זה משמח אותי שמשהו שכל כך רציתי קרה".
"הלוואי שמה שאני רוצה יתגשם",הוא אמר והביט בי במבט חודר.
הפנים שלי שאלו אותו "למה הכוונה?".
והשאלה שלי נשמעה.
הוא התכופף קצת והתקרב אליי לאט.
הוא התקרב אל שפתיי אבל לא נישק אותך...הוא עצר סנטימטרים ספורים משפתיי.
התאפקתי לא להתנפל עליו ולנשק אותו ראשונה.
כשהוא סוף סוף נישק אותי זה היה שווה את זה.
הרגשתי שאני משתגעת מרוב אושר.


נ.ב 

עברתי על הסיפור הזה אז הוא קצת שונה למי שקרא אותו לפני ששיניתי.





כתיבת תגובה:
שמכם:

אימייל:

קישור:

תגובה:


הקלד את המספר המופיע בתמונה:

חיפוש
ארכיון
הציטוט האהוב עליי

"אי שפיות: לעשות את אותו הדבר שוב ושוב ולצפות לתוצאות שונות" - אלברט איינשטיין

תמיד שאני מאבדת משהו אני מוצאת את עצמי מחפשת באותו מקום כמה פעמים שוב ושוב ומשתגעת.
ומאחר שאני ממש שונאת לאבד דברים ולא יכולה להפסיק לחפש עד שאני מוצאת...המשפט הזה עוזר לי לחפש בצורה הגיונית...וככה אני מוצאת את הדבר שחיפשתי יותר מהר.
ולכן הוא אהוב עליי ביותר כרגע.
הסיפור האהוב עליי

פיטר פן.
בהחלט סיפור שהייתי רוצה להיכנס אליו.
זה אומר עליי הרבה דברים אה?
אני מניחה שאני אחת כזאת שפשוט לא רוצה להתבגר.