עמוד ראשי  |  התחבר או אם אינך עדיין רשום, הרשם בחינם.
  בלוגר  
אודות

אני חושבת שאני מספיקה.
שיש לי את כל מה שאני צריכה.
אני רוצה להינות ממי שאני עכשיו.
אני במסע ארוך של להכיר את עצמי כל יום מחדש.
כי כל יום אני קצת אחרת.
לא חשבתי שאני אי פעם אשתנה.
אבל החיים מפתיעים אותך.

"יש בן חורין שרוחו רוח של עבד, ויש עבד שרוחו מלאה חירות; הנאמן לעצמיותו - בן חורין הוא, ומי שכל חייו הם רק במה שטוב ויפה בעיני אחרים - הוא עבד."


[sunshinebloger97@gmail.com]
חברים
ילדאישLadyoftheflowersorcoאוריוןbroken wingsjust mor
נעמונתטיגר הבובהEscobar1RainAni KarmaKimutim
Just a JoeMs.deathhaunted princessשריליןשמי הוא גיאקרנפית ארץ ישראלית
פאוליתאחת שיודעתנופקXGeminiSpace Girledya
אופירIsrael.lThe darkDo what I wantɛAngelɜפיה טובה
YN71IM AL
ארכיון

איך להרגיש טוב כשלא טוב ?

20/11/2018 17:41
Venus
מאיפה להתחיל ?
טוב בוא נתחיל מהסוף סבבה?

"NO PAIN NO GAIN" - ללא כאב אין רווח.

זו המסקנה שהגעתי אליה.
אם אתה קורא חדש אתה כנראה לא יודע שעבורי דברים בדרך כלל באים בקלות.
כרגע ? - פשוט קשה לי.
לא ברמה הפיזית.
ברמה הנפשית.
אני חוטפת מכות כל הזמן.
סימנים כחולים ברגליים.
לקוחות עצבניים.
טעויות שהן לא באשמתי.
טעויות שהן כן באשמתי.
טעויות אנושיות שלא מובנת למנהלת הלא רגישה שלי.
היא כאילו לא מבינה שלפעמים אנשים פשוט שוכחים דברים.
עכשיו לא מספיק שאני מרגישה רע על כל טעות שלי ושאין לי ממש הרבה מה לעשות חוץ מלהגיד "סליחה"...את גורמת לי להרגיש יותר גרוע?.
כאילו זה דבר חמור מאוד ובלתי הפיך?.
הרי אנשים טועים!.

בואו אני אסביר לכם מה קרה ואתם תחליטו מה דעתכם על זה.
אני מרגישה שאני כבר לא מבינה אם אני בסדר או לא.
המנהלת שלי ביקשה ממני להעביר את הכרטיס שלה (נוכחות) בשעה 10.
היא ביקשה ממני בלילה לפני.
כתבתי על פתק כדי שאני לא אשכח.
ראיתי אותו בבוקר ונזכרתי.
שמתי אותו בתוך התיק כדי שיזכיר לי.
הגעתי לעבודה - עבדתי קשה - לא היה לי זמן לנשום בטח שלא לחשוב.
שכחתי.
שכחתי להעביר את הכרטיס שלה.
היא הגיעה ב13 וגילתה שלא העברתי את הכרטיס שלה והתעצבנה.
עכשיו היא לא צעקה.
היא לא הרימה טון.
אבל בתחושה...היא פשוט צעקה "איך את שוכחת דבר כזה?!".
היא אמרה שאני ילדה ושאני לא אמורה לשכוח.
היא הקטינה אותי.
עכשיו עזבו...אמרתי סליחה והיא המשיכה שוב להגיד את זה וכמה שזה לא בסדר ושזו לא פעם ראשונה.
קודם כל...זו לא פעם ראשונה שפישלתי בלהעביר את הכרטיס נוכחות שלה...זו פעם שנייה.
בפעם הראשונה חשבתי שאני מעבירה אותו אבל בעצם לא העברתי.
בפעם השנייה היא פשוט אמרה לי יום לפני ומה לעשות שהזיכרון שלי לא הדבר הכי מושלם.
אם הייתי יודעת שאני אהיה כל כך עסוקה שאני בכלל לא אחשוב על זה מרגע שאני אצא מהבית...הייתי עושה התראה בפלאפון.
אז היא גרמה לי להצטער באופן מוגזם על טעות שהמוח שלי אומר לי שהיא אנושית.
לא יודעת.
אולי היא צודקת בקשר לזה.

אבל אחרי זה...היא הזכירה ששאלתי אותה שאלה מסויימת...ושהיא לא הבינה למה שאלתי את השאלה הזאת ושהעובד השני הבין את זה לבד ובכללי גרמה לי להרגיש שהיא חושבת שזו הייתה שאלה מטומטמת.
אבל היא לא הבינה שהייתה סיבה לשאלה שלי...שפשוט הייתה לי התלבטות שלא שיתפתי אותה בה ובמקום להחליט בעצמי העדפתי לשאול כי "מה זה כבר יזיק?".
עכשיו אני חושבת שפשוט עדיף לא לשאול אותה שאלות ופשוט להחליט לבד...כי אולי עדיף לטעות מאשר שהיא תחשוב שאני מטומטמת.

אחרי זה היא הזכיר עוד משהו שפישלתי בו אתמול...זרקתי לפח משהו בצורה לא נכונה.
זו הייתה הבעיה.
עכשיו היא הסבירה לי שהיא אחרי זה הייתה צריכה לטפל בזה...ושזו טרחה.
היא פשוט לא הבינה איך לא ידעתי לזרוק משהו בצורה נכונה.
טוב...אולי כי לא ידעתי שיש לכם דרך מסויימת לזורק משהו ספציפי ולשים במקום ספציפי בגודל ספציפי?.
איך את מצפה ממני לדעת משהו שלא אמרת לי?.
אני אמורה לנחש לבד?.
עכשיו אתמול הסברת לי איך לזרוק את זה נכון.
למה את מזכירה את זה היום?.
כאילו...כבר הבנתי.
כל טעות שלי את הולכת לרשום בתוך הראש שלך עד שיוצר לך מקבץ של טעויות שתוכלי להזכיר לי בכל פעם שאני אעשה עוד טעות?.

אני לא רוצה להרגיש ככה!!
אני לא רוצה להרגיש ילדה וסתומה על דברים שאני לא אמורה להרגיש סתומה לגביהם.


אני לא אוהבת את העבודה שלי.
אני לא אוהבת לעבוד כשהמנהלת שלי לידי.
אני לא אוהבת שהיא מופתעת שאני טועה במשהו כל כך פשוט שהיא פשוט מאוד - לא הסבירה לי.
כאילו שכחתי שרפרף במקום מסויים שהוא לא היה אמור להיות.
מה הביג דיל?.
למה לגרום לי להרגיש רע לגבי משהו שבשנייה אפשר לתקן?.
היא כאילו...מצפה ממני לרמה מסויימת שפשוט לא הגעתי אליה.
אני גם לא חושבת שאני אמורה לדעת.
הרי רוב היום אני לבד...אז זה לא שעבדתי איתה שבועיים וידעתי בדיוק איך היא אוהבת את הדברים.
אני לומדת תוך כדי.

עכשיו תבינו.
היא מאוד מנומסת.
והיא מדברת ככה שאדם אחר ישמע את מה שהיא אומרת...הוא לא ישמע שם שום דבר לא בסדר.
אבל התחושה...התחושה שהיא נותנת זוועתית.
קצת התנשאות...מעורבבת עם פליאה וטיפס כעס חבוי.
הדבר היחיד זה שהתחושה הזאת מהר עוברת.
אבל היא תחזור בפעם הבאה שאני אטעה.
הלוואי והיה אפשר לומר לה.
הלוואי והיה אפשר לגשת ולהסביר את הטעויות שלך.

אבל אנשים לא אוהבים את זה.
הם לא אוהבים תירוצים.
בכללי כמה שפחות תדבר ויותר תקשיב ותעשה בדיוק מה שהיא אומרת ומה שהיא חושבת וזה מעולה.
הבעיה היא שאי אפשר לדעת איך אדם אחר חושב.
אי אפשר לדעת מה יפריע לו ומה לא.


קיצר.
אני ממש לא מתחברת לעבודה הזאת.
אני מצליחה לעשות אותה.
ואפילו לחייך לפעמים.
אבל היא קשה לי מידי...נפשית.
ושתבינו שכואב לי ושיש לי סימנים כחולים וזה בכלל לא פקטור.
זה בכלל לא העניין.
העניין הוא שאני רוצה ללכת לעבודה ולהרגיש טוב ולחזור מהעבודה ולהרגיש טוב ולא לחשוב על העבודה כל כך הרבה כשאני לא שם.
אני עובדת בערך שבועיים ואני מרגישה שאני לא יכולה להיות כמו שאני צריכה להיות.
ואם אני לא יכולה להיות טובה בעבודה שלי ולאהוב להגיע אליה...אז אני לא רוצה להיות שם!!


הבעיה היא...שאפילו שלא טוב לי כל כך ... גם לא רע לי כל כך.
אני לא יכולה לעזוב משהו רק כי קצת קשה לי.
אני צריכה סיבה הרבה יותר טובה מזה.
אני צריכה להרגיש שזה לא נכון לי.
וכמה שזה מרגיש חרא ואני שונאת את זה ולקום בבוקר וליסוע שעה...זה לא מרגיש לא נכון.
זה חייב לקרות.
אני שונאת את המילה הזאת "להתחשל".
זו המילה הכי מדכאת עבורי כרגע.
כי אני שונאת להתחשל...ובכל פעם שאני שומעת אותה אני נזכרת בכל הרגעים בהם פגעו בי ושרטו אותי בלב ובראש.

כל כך לא אוהבת את התקופה הזאת שביקשתי מההורים שלי לא לשאול אותי איך היה בעבודה כשאני חוזרת.
אני שונאת לדבר על העבודה שלי כי אני מרגישה שהיא משתלטת עליי.

אני כבר לא יודעת מה נכון עבורי.
אני רק יודעת שכרגע...זה מה שאני צריכה לעשות.
חייבת.
אין מנוס.

אבל אני לגמרי רואה את עצמי עוזבת ברגע שיסתיימו 3 חודשי הניסיון.

למה?
-המנהלת.
-המיקום.
-העובדה שהעבודה הולכת איתי הביתה.
-הריח של המקום שאני עובדת בו מדכא אותי.
-אני מתחילה לשנוא משהו שאני אוהבת.

לעסוק במשהו שאתה אוהב...זה הרבה יותר קשה משנדמה לכם.

כי חשבתי שאני אוהבת...ועכשיו גיליתי שלא עד כדי כך.

הרצוי: להרגיש טוב.
המצוי: להכריח את עצמי להרגיש טוב.


ומכיוון שהגענו לסוף...אז אני מזכירה שוב -





נ.ב

אתם מוזמנים לענות על השאלה בכותרת של הפוסט הזה.
באופן חריג הסרטון אשכרה מתואם עם הפוסט.










edya
כתיבת תגובה:
שמכם:

אימייל:

קישור:

תגובה:


הקלד את המספר המופיע בתמונה: