משעממת.
כלום.
אני באמת חושבת כרגע שאין בי שום דבר מעניין.
אני לא מושכת.
באופי.
אני פשוט לא נחמדה.
לא חביבה.
בקושי מחייכת.
מה הפלא שאף אחד לא אוהב להיות איתי.
כאילו אף אחד גם לא סובל.
אבל אף אחד לא מתגעגע אליי.
לא באמת - אליי.
אני צופה בסרטונים של יוטיובר שמדבר על דברים מושכים ופחות מושכים בבנות ועל בנים ובכללי דברים שכדאי לדעת.
ואחד הדברים שהוא אמר זה שאם שום דבר לא קורה בחייך...זה פשוט מוריד לבחור.
וזה מעצבן.
כי נכון - אני לא עובדת.
אני לא לומדת.
אני לא יוצאת הרבה עם חברות.
אבל זה לא אומר עליי כלום !!!
אבל זו עובדה...כשאדם שואל אותך "מה את עושה בימים אלה?" ואת עונה "כלום"...זה פשוט מוזר להם.
שילכו כולם.
אני עושה מה שאני רוצה.
לי טוב.
לא אכפת לי איך זה נראה.
אבל זה עדיין לא אומר שאני אוהבת את איך שאנשים רואים אותי.
אני רוצה חברים.
יותר מאהבה אני רוצה חברים טובים וקרובים.
ואני לא מבינה למה אני לא מצליחה להתחבר לאנשים מסויימים.
כאילו יש משהו שעוצר ומונע את זה.
אולי הם פשוט לא מעוניינים.
אולי אני יותר מידי מרוכזת בעצמי.
תכלס לא באמת מעניין אותי מה הם עושים כרגע אז למה שאני אשאל ?.
כן.
זה לא מפתיע שאני לא התחברתי אל אף אחד מהם.
הם באמת לא מעניינים אותי.
אני פשוט רוצה שאני אעניין אותם.
איך אני עושה את זה?.
איך אני גורמת להם להתעניין בי?.
לרצות לדבר איתי?.
לנסות להתקרב אליי ולפתח איתי שיחה.
למה אני בכלל רוצה שזה יקרה?.
הרי אין בהם שום דבר מיוחד.
וטוב לי להיות בחברתם אפילו שאני לא ממש קרובה לאף אחד מהם.
אוף הסתבכתי.
אני לא יכולה להאשים הכל על המראה שלי.
כי זה בכלל לא קשור.
אנשים פשוט לא מוצאים בי שום דבר מיוחד.
הם מוצאים דברים מוזרים.
אבל אף אחד לא רוצה להיות קרוב אליי כי תכלס - אני לא בן אדם כזה כיפי.
אולי אני סתם חושבת שלילי.
אולי זה בכלל הם ולא אני...כי הרי עם חברות שלי אני אחרת.
אבל זה מעצבן אותי.
מעצבן אותי שהאופי של מושפע כל כך בקלות מאנשים אחרים.
מהסביבה שבה אני נמצאת.
אני לא מדברת על להתאים את עצמי.
כי אני לא מתאימה את עצמי לאף אחד.
אני מדברת על...פשוט להיות אחרת.
מן הסתם שאתה אם אנשים שאתה מכיר טוב ואוהב אתה הרבה יותר פתוח וכיפי ומשאתה עם חבורה של אנשים שאתה מכיר אבל לא באמת מכיר.
אני פשוט רוצה להיות יותר טובה.
להיות יותר נחמדה.
יותר נינוחה.
לחשוב פחות.
לא למהר.
להינות מהרגע.
זה לא נעים כשאני רואה שמישהי דואגת לי.
דאגה כזה של "האם מישהו העליב אותך באיזושהי דרך?".
כי אם היא הייתה מכירה אותי...היא הייתה יודעת שאף אחד לא יכול לפגוע בי.
אבל זה כן מנחם.
מישהו דואג לי.
אם כן הייתי נפגעת...היא הייתה רואה את זה.
וזה טוב.
אני רק מקווה שהיא האמינה לי שרק הלכתי לשירותים ושלא נעלבתי או משהו.
אוף.
אוף.
למה זה כל כך קשה להשתנות?.
למה תמיד כשאני מדמיינת אושר אני מדמיינת שאני רזה יותר ועם בגדים הרבה יותר מגניבים מכל מה שיש לי בארון.
אני לא חולמת להיות מישהי אחרת.
אני חולמת להיות -אני- יותר טובה ומאושרת.
;){kind=link}