עמוד ראשי  |  התחבר או אם אינך עדיין רשום, הרשם בחינם.
  בלוגר  
אודות

אני חושבת שאני מספיקה.
שיש לי את כל מה שאני צריכה.
אני רוצה להינות ממי שאני עכשיו.
אני במסע ארוך של להכיר את עצמי כל יום מחדש.
כי כל יום אני קצת אחרת.
לא חשבתי שאני אי פעם אשתנה.
אבל החיים מפתיעים אותך.

"יש בן חורין שרוחו רוח של עבד, ויש עבד שרוחו מלאה חירות; הנאמן לעצמיותו - בן חורין הוא, ומי שכל חייו הם רק במה שטוב ויפה בעיני אחרים - הוא עבד."


[sunshinebloger97@gmail.com]
חברים
ילדאישLadyoftheflowersorcoאוריוןbroken wingsjust mor
נעמונתטיגר הבובהEscobar1RainAni KarmaKimutim
Just a JoeMs.deathhaunted princessשריליןשמי הוא גיאקרנפית ארץ ישראלית
פאוליתאחת שיודעתנופקXGeminiSpace Girledya
אופירIsrael.lThe darkDo what I wantɛAngelɜפיה טובה
YN71IM AL
ארכיון

אבא בעבודה

05/08/2018 17:27
Venus
והנה אני בוכה.
כמו ילדה קטנה.
כי איבדתי רמקול של אבא שלי.
זה כזה מכשיר ששומעים מוזיקה דרך הפלאפון ובלוטוס.
קניתי אותו לאחי הגדול ליום הולדת.

לפני כמה שעות חזרתי הביתה ובאתי להחזיר את הרמקול לאבא שלי...ופאק איט הוא לא היה בתיק.
אולי זה עונש.
אבל אני לא אחת שאוכלת את עצמה על דברים כאלה.
זה לא שאיבדתי אותו בכוונה.

אבל לא הייתי מוכנה לזה.
הצעקות של אמא שלי וברגע ששמעה שאיבדתי אותו.
היא הגיבה בצורה תוקפנית ופשוט כל כך מגעילה.
כאילו היא חיפשה הזדמנות מוצדקת לצאת עליי...הרי זה כולה הרמקול...ואפילו לא של הביוקר.
כאילו...בתוך הראש שלי...מזל שלא איבדתי דברים אחרים.
דברים יקרים יותר.
דברים שקשה למצוא להם תחליף.

אבל היא התעצבנה.
ותקפה אותי.
ולא יכולתי.
אמרתי לה את האמת בפרצוף,"את מדברת בצורה מגעילה",והלכתי לחדר.
זאת אמא שלי.
לא שלכם.
זכותי לדבר אליה איך שבא לי.

אז הלכתי לחדר ובכיתי.
אוף.
למה?.
למה איבדתי אותו?.
אני באמת חשבתי שהוא בתיק.
בדקתי אם הוא בתיק והוא לא היה שם...ואז בדקתי שוב ושוב...והוא עדיין לא היה שם.

עכשיו יקטלגו אותי אה?.
יקטלגו אותי כחסרת אחריות.
יגרמו לי להרגיש שעשיתי את הדבר הכי נורא בעולם.

(עכשיו אני שומעת אותה צורחת על מישהו אחר...אצל ההורים שלי אי אפשר לדעת אם הם עצבניים בגללך או בגלל אח דפוק אחר שיש לך).


היא הורידה אותי נמוך כל כך.
גרמה לי להרגיש חרא עם עצמי יותר ממה שאני כבר במילא רגישה.
כי ברור לי שזה לא בסדר שאיבדתי.
אבל מה אני כבר יכולה לעשות?!.
להיות יותר אחראית?!.
הרי אני הייתי אחראית...אבל לפעמים אתה פשוט לא שם לב לכל הפרטים הקטנים.


כשאני בוכה אני רוצה לדבר רק אם בן אדם אחד.
אם אבא שלי.
אני זוכרת ימים ולילות שהייתי בוכה בבית...ואבא לא היה.
אבא היה בעבודה.
אחים שלי שרטו אותי נפשית...אמא שלי לא עשתה כלום לגבי זה חוץ מלהגיד להם להפסיק.
והבן אדם היחיד שיכול ורוצה להגן עליי...בעבודה.

עכשיו חסר לי שהוא יחזור וגם הוא יכעס עליי.
לפחות שהוא כועס עליי הוא מתורבת לגביי זה...אלא אם כן מישהו אחר עיצבן אותו אז הוא מגיב בקיצוניות.
בדיוק כמו שאמא שלי הגיבה היום.

ממש לא הייתי צריכה את זה עכשיו יקום.
דווקא היום?.
דווקא כשאני מנסה להעלות את עצמי אתה מוריד אותי למטה?.

אני באמת לא מבינה איך איבדתי את זה...
אני באמת לא הרגשתי ששכחנו משהו.
אני יכולה להאשים את עצמי.
אבל משום מה זה מרגיש לי עוול כלפי עצמי...כי האם זה כזה נורא?.
הרי כולנו בני אנוש.
כולנו טועים.
תאמיני לי שאני מרגישה נורא שאיבדתי משהו ועוד משהו שהוא לא שלי...אפילו אם אני לא מראה את זה...אל פאקינג תקחי את כתירוץ כדי לחבוט בי!!!.

מי את!?
מי שמך לצעוק עליי!?
ואחרי זה עוד להתקשר לאבא שלי ולהתלונן...כאילו מה כבר עשיתי?!.
גם איך שאת מעוותת את מה שאמרתי...גורמת לזה להישמע כאילו אני מזלזלת...כאילו אני מטומטמת.

אני לא רוצה ילדים.
אבל אם היו לי ילדים הייתי מחנכת אותם הרבה יותר טוב ממך...פי אלף יותר טוב ממך.
את יכולה להיות יותר מוצלחת ממני בהכל...אבל יש משהו שלי יש ולך אין...אני רואה מי עומד מולי.
את רואה רק שק חבטות.

רק לא להפוך להיות כמו אמא שלי...
לא אכפת לי שכולם אומרים עליה שהיא אישה טובה.
לא אכפת לי שהיא עשתה תואר והיא חכמה.
לא אכפת לי שהיא עובדת ומנקה ומבשלת לשבת ביום שישי במהירות מדהימה.
אני לא רוצה להיות כמוהו.
אני לא רוצה להיות חסרת מודעות.
חסרת אינטילגנציה ריגשית.
לפגוע בילדים שלי.

אולי זה חלק מלהיות אמא.
אולי לפגוע ולשרוט את הנשמה של הילד שלך זה חלק מהתפקיד.


הרי משם צמחתי.
מהבכי.
מהחלקים הדפוקים בי שרגישים מידי.

אבל מעולם לא חיבקת אותי כשבכיתי.
מעולם לא היה אכפת לך גם אם זה היה מול הפרצוף שלך.
רק אבא.
אצלי ההורים הפוכים.
אבא שלי הרבה יותר "אמא" מאמא שלי.
אבל זה לא אומר שזה מפצה.
כי הרי אמא היא זאת שכל היום בבית...היא זאת שאני צריכה לפנות אליה...לא אבא.
אבא בעבודה.

ועכשיו כשאבא שלי חזר.
והוא בבית.
אני כבר מרגישה יותר טוב.
כי אם מישהו יתקוף אותי הוא יגן עליי.
אם מישהו יעביר עליי ביקורת הוא יביע את דעתו בצורה הגיונית ולא יתפוס שום צד סתם כי הוא חייב.
הוא יתפוס את הצד שהוא מסכים איתו.

וזה מה שנהדר באבא שלי.
אבא שלי לא אומר שאמא שלי תמיד צודקת.
ושכל מה שהיא אומרת קדוש.
אבא שלי יודע שכולנו דפוקים.
כולם חוץ ממנו.

אז כן...אני בת 21 ואני בוכה כי אמא שלי צעקה עליי בתוקפנות.
אני בוכה כי היא הורידה אותי.
מה שנאמר...צרות של עשירים.
לפחות יש לי 2 הורים אה?.
לפחות אחד מהם בא לטובתי ולא מתנהג אליי כאל שק חבטות.
לפחות הם פה...



The peace within usedya
Escobar1
07/08/2018 08:03
רוצה להגיד שהתפעלתי מהכתיבה, מהסיגנון ומהתוכן המתפתל והמפתל...
והאמת שרציתי שהפוסט ימשיך וימשיך...
וגם אהבתי את העצוב של הבלוג..יש בו קורטוב של נוסטלגיות אופורית, חלומית..מיושנת משהו
Venus
07/08/2018 08:13
תודה!
כתיבת תגובה:
שמכם:

אימייל:

קישור:

תגובה:


הקלד את המספר המופיע בתמונה: