אני רוצה לחזור ולעשות את הכל שוב וליהנות מזה הפעם.
לקחתי את החיים יותר מידי ברצינות.
ועכשיו כשהגיע הרגע שלי לקחת את החיים ברצינות...מאסתי בזה.
אני רוצה להינות.
לבלות.
לצבור עוד ועד חוויות.
אני פשוט צריכה הזדמנות.
חלון.
משהו להילחם עליו.
אני מאמינה שמה שצריך לקרות קורה.
שתכלס-אין לי מה לדאוג עכשיו.
ושאני לא רואה את התמונה הגדולה.
4 שנים שבלב שלי אין אף אחד.
התאהבתי קשות רק פעם אחת.
ובגלל שהתאהבתי קשות...אני לא מאמינה שאני אי פעם אמצא מישהו שיגרום לי להרגיש כמו שההתאהבות ההיא גרמה לי.
כשאני מתאהבת זה טוטאלי.
זה חזק מאוד.
בחיים לא הערצתי אף אחד או התלהבתי ממישהו מפורסם...אבל כשאני מתאהבת אני הופכת למעריצה.
כשאני מתאהבת הדבר היחיד שאני יכולה לחשוב עליו זה "איך לגרום לו להתאהב בי?".
אני נהיית אובססיבית.
קצת ביישנית.
ממש פחדנית.
אבל כל זה היה בעבר.
אני כבר לא אתאהב ככה יותר.
לא אהיה נאמנה למישהו בעיוורון.
ויש לזה יתרון...אני חכמה יותר וקל לי לשכוח ממישהו שמוצא חן בעיניי קצת.
החיסרון...אני לא אתאהב חזק.
אני רוצה לחזור לאחור.
ולעשות הכל שוב.
לחבק את סבא שלי.
לרגע שבו מישהו אמר לי בפעם הראשונה שהוא אוהב אותי.
לתקופה בה הכל היה בסדר והייתי מאושרת.
לפעם הראשונה בה הכרתי מישהו.
אפילו לתיכון בא לי לחזור.
ולנצל את הזמן שלי להיות חופשייה.
זה מצחיק...אבל לפני גיל 18 אנחנו חושבים שאנחנו כלואים בתוך המערכת.
אבל בשבילי גיל 17 היה הזמן בו הייתי יכולה להיות הכי חופשייה.
אני מדמיינת את זה.
לחזור לגיל הזה כשאני יודעת מה שאני יודעת עכשיו.
כשיש לי את הביטחון שיש לי עכשיו.
שאני שמה פס על כולם.
לצחוק על כולם כי בית ספר זה מטומטם.
הבית ספר מכין אותנו לעתיד אבל היום אני יודעת שבכל מקרה אין לי עתיד.
בכל מקרה העתיד לא קיים.
הלוואי והייתי יכולה לחזור לאחור...לעשות מה שבא לי...אבל לא לשנות דבר.
אני תמיד עשיתי את זה.
תמיד הסתכלתי לאחור.
אבל לאחרונה לגמרי השתגעתי.
לאחרונה אני רוצה לא רק להסתכל לאחור.
אלא ממש לחזור לאחור.
מה זה אומר עליי?
אני מנסה להינות מהתקופה הזאת.
וזה מטומטם כי עכשיו אני באמת חופשייה...אבל אני בכלל לא מרגישה ככה.
כי אני לא חופשייה לאהוב.
אני לא חופשייה מפחד וחששות.
יש לי דאגות.
כי אין לי עתיד...ואני צריך לדאוג למשהו שלא קיים.
אולי אני פשוט אדם כזה שאף פעם לא יהיה מרוצה?
שתמיד ירצה יותר.
;){kind=link}