עמוד ראשי  |  התחבר או אם אינך עדיין רשום, הרשם בחינם.
  בלוגר  
אודות

בלוג סיפורים ורגעים קטנים.
1997.
מזל שור.
חלום-להיות חופשייה.

"יש בן חורין שרוחו רוח של עבד, ויש עבד שרוחו מלאה חירות; הנאמן לעצמיותו - בן חורין הוא, ומי שכל חייו הם רק במה שטוב ויפה בעיני אחרים - הוא עבד."

~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~
sunshinebloger97@gmail.com
~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~
חברים
Escobar1RainAni KarmaKimutimJust a JoePitch black
Ms.deathhaunted princessשריליןשמי הוא גיאקרנפית ארץ ישראליתפאולית
אחת שיודעתlove myselfנופקXGeminiSpace girledya
אופירIsrael.lThe darkDo what I wantɛAngelɜפיה טובה
YN71IM AL
סיפורים קצרים
סיפור קצר-בשמלה שחורה

כתבתי סיפור בהמשכים!
אתם מוזמנים ללחוץ על התמונה ולקרוא את החלק הראשון.
מקווה שתאהבו :)

בשמלה שחורה
הבחירה של הלב
•  פרק 1
•  פרק 2
•  פרק 3
•  פרק 4
•  פרק 5
•  פרק 6
•  פרק 7
•  פרק 8
ציטוט אהוב

"עם חופש,ספרים,פרחים והירח,מי לא יכול להיות שמח?"- אוסקר ווילד
מרוב אהבה שותק

סיפור קצר- הבחירה של הלב פרק 3

30/05/2018 21:34
sunshine
סיפורים, סיפור אהבה, אהבה מסובכת
אין עליי לא פלאפון ולא כסף ואני תקועה באמצע הלילה רחוק מאוד מהבית.
הייתי הולכת ברגל...אבל אין לי מושג איפה אני.
אני ואביאל רבנו.
וזה היה אכזרי.
הוא אמר כמה דברים ממש לא במקום.
אבל אני יודעת שגם לי יש חלק בזה.
בסופו של דבר יצאתי מהאוטו שלו בעצבים.
חשבתי שהפלאפון בכיס שלי.
אבל כשיצאתי והוא נסע שמתי לב שלא.
ואז נזכרתי שבגלל הקרינה החלטתי לשים אותו בתא כפפות.
החלטה מטופשת כל כך.
פעם אחת את מנסה להיות בן אדם חכם ויוצא שלגמרי דפקת עצמך.
בתוך הנרתיק של הפלאפון שלי גם היה הרב-קו שלי ושטר של 100 שקל.
כל מה שהייתי צריכה...במקום אחד.

הסתובבתי ברחוב וראיתי פלאפון ציבורי.
התפללתי שהוא יעבוד.
"בבקשה תעבוד בבקשה",לחשתי כשהתקרבתי.
אבל לא...הוא לא עבד.
נראה שאי אפשר להשתמש יותר בפלאפון ציבורי במדינה הזאת.
אף אחד לא חשב על מצב שבו מישהו ממש צריך להתקשר.
אחלה דבר.

חיפשתי מכונית חונה.
איפה שיש מכונית בוודאי יש אנשים.
למזלי במקרה מצאתי מישהו.
הוא נתן לי להשתמש בפלאפון שלו והיה נראה שזה בסדר מצידו.
בדרך כלל אנשים עושים לך פרצוף כשאתה מבקש מהם שיחה.
ההורים שלי לא בארץ.
אז התקשרתי לאביאל.
הוא לא ענה.
זה שבר לי את הלב.
אני לא אשקר.
לא ידעתי מה לעשות.
לא זכרתי עוד מספר של מישהו שיכול לעזור.
מלבד המספר של איתמר.
ידעתי שזה רעיון גרוע...אבל זאת הייתה האופציה היחידה שלי.

איתמר הגיע ועליתי לרכב שלו.
רציתי להגיד "תודה שבאת. הצלת אותי"...אבל כשהסתכלתי עליו מקרוב...פשוט השתתקתי.
הוא הביט בי בקרירות.
כאילו שהטרחתי אותו. 
ואני יודעת שכן...אבל לא ציפיתי שהוא יגיב אליי ככה.
פשוט הסתכלתי לו בעיניים וראיתי שהוא מחזיק נגדי משהו.
חגרתי את החגורה בשקט ונסענו.
הוא לא הדליק רדיו.
פשוט ישבנו בתוך הרכב בדממה.
אחרי כמה דקות הגנבתי מבט אל איתמר...והוא נראה קצת יותר שלו.
כשהגענו לרמזור אדום העזתי לומר משהו.
"סליחה שהטרחתי אותך",אמרתי במבוכה.
הוא הפנה את ראשו אליי והביט אל תוך עיניי.
ניסיתי לקרוא אותו...אבל לא היה מה לקרוא.
זה כאילו שלא היה אכפת לו ממה שאמרתי או ממני בכללי.
אבל הוא לפחות הביט בי...לפחות הוא לא מתעלם ממני.
הסתכלתי הצידה כי שמתי לב שהרמזור הפך לכתום ואז הוא גם הסתכל קדימה והמשיך בנסיעה.

הגענו לבית שלי.
"תודה",אמרתי לו.
אבל הוא לא הביט בי...הוא פשוט בהה בהגה.
שחררתי את החגורה.
"ושוב סליחה שהטרחתי אותך לבוא לקחת אותי",אמרתי ובאתי לצאת מהאוטו.
זה היה עניין של שניות.
שמעתי את כל הדלתות ננעלות.
ניסיתי לפתוח את הדלת.
הוא נעל אותי בפנים?
"איתמר?",שאלתי וניסיתי לפתוח שוב את הדלת.
"אני לא מצליחה לצאת".
"אני יודע",הוא אמר.
הוא נעל אותי בפנים.
במקום להתעצבן על כך פשוט נכנסתי לחרדה.
לא ידעתי למה לצפות ממנו.
הייתי עייפה...ריגשית- הייתי גמורה.
זה היה יום ארוך מאוד.
קברתי את הראשי בין ברכיי...אולי קצת זרימת דם למוח תעזור לי להתמודד עם זה שאין לי כוח להתמודד עם כלום.
הוא דומם מנוע.
ופתאום הדממה השתלטה עליי.
הוא לא אמר לי כלום.
נראה שהוא שומר נגדי משהו.
התרוממתי לישיבה זקופה במהירות.
"אתה כועס עליי על משהו?",שאלתי נסערת ומבולבלת.
הוא הפנה את מבטו אליי ולא אמר דבר.
נשכתי את שפתיי הרועדות.
נעצתי בו מבט.
דרשתי שידבר.
כי הדממה הזאת שיגעה אותי.
כי אין לי מושג מה עובר לו בראש וזה משגע אותי.
"ממש פחדת אה?",הוא שאל בכנות.
הרגשתי את הגבה השמאלית שלי מתרוממת...מה שבדרך כלל עשיתי כשלא הצלחתי להבין משהו.
"בכל זאת. הלכת לאיבוד באמצע הלילה",הוא הסביר.
לאט לאט הרגשתי את כל השרירים שלי מתרפים.
באמת פחדתי.
אבל העמדתי פנים שאני אמיצה...שכנעתי את עצמי שאני יכולה להתמודד עם זה.
והתמודדתי עם זה.
אבל זה לא אומר שלא התהפכתי בפנים כשהבנתי שאין לי שום שליטה על המצב שלי.
שאני תלויה לגמרי במישהו אחר.
שלא חששתי שאולי גם איתמר לא יענה.
איתמר באמת היה גלגל ההצלה האחרון שלי.
התחלתי לדמוע מעייפות.
התפרקתי.
התרווחתי בכיסא והרגשתי בנוח לקרוס לרגע.
הוא לא נראה מופתע.
כאילו שהוא ציפה לזה.
לא הבנתי איך הוא יכל לצפות לזה.
הרי אני בעצמי לא ציפיתי לבכות לו.
נשענתי לאחור נשכתי את שפתיי והבטתי בו.
הרכב שלו כל כך נוח.
הוא הסתכל לי בעיניים.
רציתי לומר לו משהו אבל לא ידעתי מה.
"אני מבין",הוא אמר,"זה בסדר".
"אתה לא כועס עליי?. לא דיברתי איתי כל הנסיעה",התלוננתי.
הוא חייך,"כעסתי. אני עדיין כועס. אני פשוט מניח את זה בצד".
"על מה אתה כועס?",שאלתי וניגבתי את הדמעה האחרונה.
"נעלמת לי",הוא חשף.

אביאל הכריח אותי למחוק את המספר שלו ולחסום אותו מהפלאפון שלי.
בגלל שדיברתי עם איתמר מאחורי הגב שלו.
בעיניי לא עשיתי שום דבר לא בסדר.
אבל ידעתי שיש לו את הזכות לדרוש שאני אחסום אותו ולא אדבר איתו יותר.
מעניין.
מה אביאל היה אומר אם הוא היה יודע שאני זוכרת את המספר של איתמר בעל פה?
המחשבה הזאת מפחידה אותי קצת.

אז איתמר צדק.
באמת נעלמתי לו.
חזרנו לדבר לא מזמן בווצאפ...דיברנו כל יום.
מאז שחסמתי את איתמר עברו קצת יותר משבועיים...אבל זה הרגיש הרבה יותר.

"אני יודעת",אמרתי לו.
"את חסמת אותי מהפלאפון שלך-את רצינית?".
"לא הייתה לי ברירה!",התגוננתי.
"תסבירי",הוא דרש.
"אני עם אביאל",הזכרתי לו,"זה לא מתאים שנדבר. אנחנו אקסים!".
"אנחנו היינו חברים הרבה לפני שיצאנו יעלי",הוא הסיר את מבטו ממני,"אני לא מבין איך את יכולה פשוט לוותר על זה בקלות",הוא חזר להביט בעיניי,"כי אני לא. אני לא יכול לוותר עלינו".
"זה או אתה או אביאל",ניסיתי להיות ברורה.
הוא הסתכל עליי המום.
"ואני אוהבת את אביאל אז אני בוחרת בו".
הוא נראה בשוק...כאילו שהוא לא מעכל.
"את גם אוהבת אותי",הוא אמר בהחלטיות,"אני לא שואל אני אומר. את אוהבת אותי. ולא פחות מאביאל...אולי אפילו יותר".
עכשיו היה תורי להיכנס לשוק.
"איתמר!!",צעקתי עליו.
איך הוא יכול להגיד את זה?.
"אתם לא תשרדו שנה. שמעי מה אני אומר לך. אביאל רוצה שתאהבי אותו יותר מהכל. שתאהבי רק אותו...הוא לא יכול להתחלק בך עם אחרים. הוא תמיד יקנא לך לא משנה מי זה יהיה",הוא אמר ונראה היה שהוא מזהיר אותי.
"את תמיד תאהבי אותי. את יודעת את זה. זה לא משנה אם את כרגע מאוהבת באביאל כי מתישהו ההתאהבות הזאת תחלוף".
"תפסיק איתמר-אתה מדבר שטויות!".
"אם אלו שטויות אז למה זה מזיז לך?",הוא הטיח בי.
לא ידעתי מה לענות.
התחרפנתי.
רציתי להרוג אותו.
"תפתח לי את הדלת",דרשתי.
הוא הסתכל עליי בשתיקה.
"תן לי לצאת!",צעקתי עליו.
"אין צורך לצעוק",הוא אמר באדישות,"במילא כבר אמרתי מה שהיה לי להגיד".
הוא לחץ ושמעתי את המנעולים נפתחים.
חשבתי שנייה אם יש לי מה לומר לו.
נתתי לעצמי כמה שניות להירגע כדי שאני לא אטעה במילותי.


"אני יודעת שאתה חושב שאתה יודע מה מתרחש אצלי בלב אבל אתה לא".
"יעלי אני לא אומר לך מה לעשות. אני אומר לך מה קורה".
"ומה קורה איתמר?. תסביר לי כי אני ממש לא מבינה!".
"אני רוצה אותך בחזרה",הוא אמר בלי בושה.
הבטן שלי התהפכה.
ניסיתי להוציא מילה אבל לא הצלחתי.
"לא!",אמרתי בבוטות,"זה לא יקרה!".
"גם אם לא. אני לא מתכוון לוותר בלי לנסות".
"שלא תעז לנסות! אתה חושב שאני ארשה לך להתקרב אליי אחרי מה שאמרת עכשיו?!".
"אני לא צריך להתקרב אלייך. את תבואי אליי לבד".
"מי אתה חושב שאתה?",שאלתי המומה.
כאב לי שזה מה שהוא חושב.
שהוא חושב שאני אחזור אליו בסופו של דבר ושזה רק עניין של זמן.
"מישהו שמקבל את מה שהוא רוצה".
אני לא יכולה שלא לחשוב...שהוא יותר מידי נועז.
"לא הפעם איתמר. מכאיב לי שאתה חושב מה שאתה חושב. אני לא רוצה שתיפגע בגללי".
"יעלי...אני כבר פגוע. אני לגמרי שרוט. מה זה משנה ממי?".
רציתי לבכות.
"אני אוהבת אותך. אבל אני לא יכולה להיות שם בשבילך. אני מצטערת.",אמרתי ונישקתי אותו בלחי.
ידעתי שהנשיקה הייתה קצת ארוכה מידי.
אבל מבחינתי זאת הייתה נשיקת פרידה.
"ביי",אמרתי וברחתי החוצה.

טרקתי את דלת המכונית והתקדמתי במהירות לכיוון הבית.
אחרי כמה מטרים מישהו משך בזרועי לאחור.
אביאל עמד מולי.
והוא נראה זועם.
שקט אבל מסוכן.
קפאתי.




edyaIM AL
כתיבת תגובה:
שמכם:

אימייל:

קישור:

תגובה:


הקלד את המספר המופיע בתמונה:

חיפוש
ארכיון
הציטוט האהוב עליי

"אי שפיות: לעשות את אותו הדבר שוב ושוב ולצפות לתוצאות שונות" - אלברט איינשטיין

תמיד שאני מאבדת משהו אני מוצאת את עצמי מחפשת באותו מקום כמה פעמים שוב ושוב ומשתגעת.
ומאחר שאני ממש שונאת לאבד דברים ולא יכולה להפסיק לחפש עד שאני מוצאת...המשפט הזה עוזר לי לחפש בצורה הגיונית...וככה אני מוצאת את הדבר שחיפשתי יותר מהר.
ולכן הוא אהוב עליי ביותר כרגע.
הסיפור האהוב עליי

פיטר פן.
בהחלט סיפור שהייתי רוצה להיכנס אליו.
זה אומר עליי הרבה דברים אה?
אני מניחה שאני אחת כזאת שפשוט לא רוצה להתבגר.