עמוד ראשי  |  התחבר או אם אינך עדיין רשום, הרשם בחינם.
  בלוגר  
אודות

בלוג סיפורים ורגעים קטנים.
1997.
מזל שור.
חלום-להיות חופשייה.

"יש בן חורין שרוחו רוח של עבד, ויש עבד שרוחו מלאה חירות; הנאמן לעצמיותו - בן חורין הוא, ומי שכל חייו הם רק במה שטוב ויפה בעיני אחרים - הוא עבד."

~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~
sunshinebloger97@gmail.com
~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~
חברים
טיגר הבובהEscobar1RainAni KarmaKimutimJust a Joe
Ms.deathhaunted princessשריליןשמי הוא גיאקרנפית ארץ ישראליתפאולית
אחת שיודעתlove myselfנופקXGeminiSpace girledya
אופירIsrael.lThe darkDo what I wantɛAngelɜפיה טובה
YN71IM AL
סיפורים קצרים
סיפור קצר-בשמלה שחורה

כתבתי סיפור בהמשכים!
אתם מוזמנים ללחוץ על התמונה ולקרוא את החלק הראשון.
מקווה שתאהבו :)

בשמלה שחורה
הבחירה של הלב
•  פרק 1
•  פרק 2
•  פרק 3
•  פרק 4
•  פרק 5
•  פרק 6
•  פרק 7
•  פרק 8
ציטוט אהוב

"עם חופש,ספרים,פרחים והירח,מי לא יכול להיות שמח?"- אוסקר ווילד
מרוב אהבה שותק

סיפור קצר- מרוסקת עליו

27/05/2018 01:11
sunshine
הסתכלתי סביבי...כולם התחלקו לזוגות...ורק אני עמדתי בצד.
אני בכל מקרה לא יודעת לרקוד.
"היי",הוא אמר.
"אתה לא רוקד?",שאלתי אותו.
"שכחת?",הוא שאל.
ואז נזכרתי...כבר אין לו חברה.
"אה...נכון. איזה באסה".
אז אין לו עם מי לרקוד.
"אבל את פה",הוא אמר.
"אה?",שאלתי קצת מבולבלת...הראש שלי לא היה פה.
"את. אני. לרקוד?",הוא שאל והושיט לי את ידו.
זה אמיתי?
הוא רוצה לרקוד איתי?
"אממ...",ניסיתי לחשוב...אבל זה היה יותר מידי בשבילי.
התקשתי לקלוט את הסיטואציה.
הוא צחק ולקח את ידי.
"את לא יכולה לסרב לי",הוא אמר,"את יודעת שיש לי חתיכת אגו".
וכך הוא משך אותי לרקוד בפעם הראשונה מזה הרבה זמן.

עמדנו באמצע הרחבה כמה שניות...לא ידעתי מה לעשות עם עצמי.
הסתכלתי סביבי...כולם עסוקים מידי בכדי לשים לב לפדיחות שאני הולכת לעשות.
הוא גבוה ממני בערך באיזה 20 סנטימטרים.
"אני סוג של מסוכנת לציבור...לא רקדתי הרבה זמן ויש לי תחושה שאני לא טובה בזה.",למה אני אומרת לו את זה?.
אוף עכשיו הוא יגיד "אה אז לא חייב אני פשוט אמצא מישהי אחרת לרקוד איתה".
הסתכלתי עליו כולי מתבאסת על עצמי על כך שאני לא אמיצה מספיק כדי לרקוד איתו.
"אז יש לך מזל",הוא אמר,"כי אני אלוף בזה".
השיר נגמר ומשום מקום הוא משך אותי אליו.
הוא כרך את ידו סביבי מותניי והייתי המומה מכמה קרובים אנחנו.
השיר הכי רומנטי שיכולתי לדמיין התחיל.
ורקדנו.

אני לא יכולה לתאר כמה נהנתי והתייסרתי בו זמנית מלרקוד איתו.
התקשתי לנשום...אבל זה כי הפנים שלו היו יותר מידי קרובות לשלי.
כאבו לי הזרועות מלנסות ולאחוז בכתפיו.
אבל מידי פעם הוא הרחיק אותי וסובב אותי...אפילו הרים אותי באוויר פעם אחת.
הוא לא צחק.
הוא באמת אלוף בזה.

"וואו",אמרתי אחרי שהשיר נגמר,"לא צחקת".
התרחקתי ממנו באיטיות.
קצת כאב לי וקצת הוקל לי להתרחק.


"את לא רעה בכלל",הוא אמר,"אפילו טובה הייתי אומר".
צחקתי צחוק נורא מוזר...צחוק לחוץ מידי.
"אתה עשית הכל אני פשוט עמדתי ונתתי לך לעשות מה שבא לך".
הוא חייך את החיוך קולגייט שלו והסתכל לתוך עיניי.
"אני לא יודע מה להגיד לך...בעיניי את מדהימה".
הלב שלי פרכס קלות.
לא ידעתי מה להגיד.
והוא פשוט לא הפסיק להסתכל עליי.
אפשר לחשוב שהוא מסתכל עליי בפעם הראשונה מאיך שהוא סורק אותי.
לא יכולתי לעמוד במבטים האלה יותר...אז הסטתי את מבטי וניסיתי למצוא דרך מילוט מהמצב הזה.
מים.
משכתי את שערותי לאחור.
"אני מתה מצמא",אמרתי והבנתי שזה נכון.
ככה עזבתי אותו.
"בואי נעשה את זה שוב מתישהו!",הוא צעק לי בזמן שהתרחקתי.
אין מצב.
אני לא אעמוד בעוד ריקוד כזה.


חיכיתי לידיד שלי בחוץ.
היה קר מאוד והתחיל להימאס עליי לחכות.
"אוף",נשפתי לעצמי והסתובבתי בחזרה כדי למצוא אותו.
ואז נתקלתי בו.
"היי",הוא אמר.
"היי",אמרתי בקושי.
"צריכה טרמפ?",הוא שאל.
"רועי לוקח אותי".
"אממ...הוא מדבר עם מישהי. נראה שזה יקח זמן. עדיף לך לבוא איתי".
"זה בסדר",אמרתי.
"את במילא בכיוון שלי",התעקש.
"אוקי. סבבה.",נכנעתי כי הייתי גמורה מעייפות,"רק תן לי להגיד לו שהלכתי".
באתי לחזור פנימה כשהוא תפס את ידי בפתאומיות.
הדרך שבה הוא אחז בידי...בוא רק נאמר שממש אהבתי את זה.
ממש אהבתי את זה.
"אנחנו ב2018",הוא אמר,"ולמזלך המציאו את המכשיר הנהדר הזה",הוא הוציא את האייפון שלו מהכיס ונפנף בו.
טוב. 
אם תשאלו אותי...אני יותר טיפוס של גלקסי.

נכנסתי למכונית שלו והתחלתי לכתוב הודעה לרועי.
כשסיימתי את ההודעה הכנסתי את הפלאפון לתיק והנחתי אותו במושב מאחורי.
ניסיתי לחגור את עצמי אבל החגורה לא יצאה.
"החגורה תקועה",ידעתי אותו במצב.
"תמשכי חזק",הוא אמר.
"היא עדיין תקועה",התנשפתי ועזבתי את החגורה,"אוף עכשיו כואבת לי היד".
הוא צחק ושלח בעצמו יד אל החגורה.
הופתעתי מזה וניסיתי להישען לאחורה כמה שיותר כדי לא להתנגש בו.
הוא משך בחגורה בחוזקה והיא צייתה לו.
הוא חגר אותי ואז הוא שלח אליי במבט משועשע.
"עדיין לא עושה ספורט אה?",הוא אמר.
"על פי מה הסקת את המסקנה הזאת?. על פי זה שמשהו בבירור לא תקין בחגורה?".
"החגורה בסדר גמור פשוט צריך להפעיל קצת כוח".
"מה אתה אומר בעצם?",שאלתי.
"אני לא אומר כלום",התגונן.
"אתה אומר שאני חלשה",הכרזתי.
"למה את מתעסקת בשטויות?. את רוצה לריב בכוח?",הוא שאל לחוץ.
"עכשיו אתה אומר שאני מחפשת לריב?. אתה רציני?",שאלתי עצבנית.
"אוקי. הבנתי. תספרי עד 10 ואז דברי איתי".

"אני יותר חזקה ממך",לא יודעת למה אמרתי את זה.
אפילו אני לא האמנתי לעצמי.
הוא צחק,"את לא",הוא אמר.
"תוכיח שאני לא",המשכתי בקו הזה.
אני תמיד עושה את זה.
מאתגרת בנים.
ההבדל הוא שבכיתה ג' זה היה פחות או יותר קרב הוגן ועכשיו זה לא.
"אני לא יודע מה את רוצה ממני אני מנסה להיות ג'נטלמן",הוא לא ידע מה לעשות עם עצמו.
פתחתי את החגורה.
הושטתי לו את ידי הימנית.
"אתה תנסה למשוך אותי אלייך ואני אנסה למשוך אותך אליי. ככה נראה מי יותר חזק.",אני לא מטומטמת...הוא הרבה יותר חזק ממני.
אני פשוט רוצה לדעת עד כמה...כאילו מה הפער?.
אולי אני באמת צריכה להתחיל להרים משקולות?
"זה מגוחך",הוא אמר וחייך משועשע.
"בוא ננסה מה אכפת לך?",שאלתי.
"טוב. אם אני מכאיב לך תגידי לי",הוא נכנע.
ואז התחלנו למשוך.
"בחיי אני אפילו לא מתאמץ",הוא אמר בזחיחות.
"תסתום אני פשוט צריכה להתרגל לאחיזה",אין לי מושג מה אני עושה.
הוא בקושי זז.
"אפשר לנסוע כבר?",הוא שאל באדישות.
"עד שאין מנצח אנחנו לא זזים מפה",משכתי בכל הכוח.
"אוקי..",הוא אמר ואז משך אותי אליו בעוצמה מפתיעה.
זאת לא תהיה הגזמה להגיד שעפתי עליו.
"איה",אמרתי כשמצחי על חזהו.
"וזה למה את עדיין רווקה",הוא דאג להבהיר כשאני עדיין מרוסקת עליו,"בגלל שיט כזה".

"זה מבחירה",אמרתי והתרחקתי ממנו לאט לאט.
כואב לי.
"אה באמת?",הוא שאל בספקנות.
הצלחתי להוציא את החגורה בעצמי הפעם,"רואה",אמרתי,"היא פשוט הייתה תקועה קודם".
חגרתי את עצמי.
"בוא פשוט ניסע",אמרתי לבסוף.

הגענו לכניסה של הבית שלי.
עמדתי לשחרר את החגורה ולצאת אבל הוא עצר אותי.
"חכי שנייה",הוא אמר.
הסתכלתי עליו גמורה מעייפות אבל סקרנית.
"אני מצטער",הוא אמר,"את יודעת...על פעם".
"אני לא יודעת על מה אתה מדבר",אמרתי בקרירות.
"אל תהיי כזאת",הוא ביקש,"אני מנסה לתקן את הנזק שעשיתי".
"לקרוא לזה נזק זה פשוט להחמיא לעצמך",אמרתי בכעס,"אתה חושב שאנחנו פשוט יכולים לחזור להיות חברים?. באמת?. אחרי כל הזמן הזה?".
הוא נשען לאחור והסתכל קדימה.
אני התבוננתי בו...באמת הסתכלתי עליו.
במשך רגע ארוך מאוד זה כל מה שעשיתי...פשוט הסתכלתי עליו.

"היה לי ממש כיף איתך היום",הוא אמר לבסוף.
"5 שנים!",הכרזתי,"5 שנים שאתה מתעלם ממני לגמרי!. אתה לא יכול פשוט לעשות מה שבא לך מי אתה חושב שאתה?".
ממש כעסתי עליו...תמיד דברים הלכו כמו שהוא רצה...גם כשהוא התנהג ברשעות...כולם אהבו אותו.
"בואי לא נלך לשם",הוא ביקש.
"לאן?",שאלתי,"לעובדה שהיינו חברים טובים אבל אז הכרת מישהי ופשוט מחקת אותי מחייך?".
"את לא יודעת על מה את מדברת",הוא אמר בהחלטיות.
"הכרת מישהי ופשוט שכחת אותי. זה עד כדי כך פשוט",קולי נשבר,"אני מניחה שאף פעם לא היינו באמת חברים".
הוצאתי את החגורה ואז הוא תפס במפרק כף ידי.
"באותה תקופה",הוא אמר,"פשוט הייתי צריך להתרחק ממך".
"הבנתי את זה!",לא יודעת למה צעקתי.
הוא שתק.
"עזוב בוא פשוט נשאיר את המצב כמו שהוא. סבבה?".
ניסיתי לצאת אבל הוא הידק את אחיזתו.
"הבנתי. אתה יותר חזק ממני",הוא מעייף אותי,"אתה לא צריך להוכיח לי כלום".
"תפסיקי להתנהג כמו ילדה קטנה!",הוא התעצבן עליי עכשיו?,איך הוא מעז להתעצבן עליי?,"אי אפשר לדבר איתך!",הוא הוסיף.
"איך אתה מעז?!",שאלתי וכמעט בכיתי,"תמיד הייתי זמינה אלייך. תמיד!. וכשאני הייתי צריכה אותך...כשממש הייתי זקוקה לך,אתה-לא היית שם!".
"ואני מתחרט על זה",הוא התוודה וכמעט האמנתי לו,"אבל הייתה לי סיבה טובה".
לא יכולתי להסתכל עליו.
"בעינייך היינו ידידים קרובים-",הוא אמר ועצרתי אותו שם,"כי באמת היינו וזה שאתה מתנהג כאילו לא-לא הופך את זה לנכון!".
"בבקשה אהובה תני לי לסיים",הוא אמר.
הוא קרא לי אהובה עכשיו?.
השתתקתי...מדהים איך מילה אחת יכולה להרגיע את הסערה שבתוכי.
"אף פעם לא הסתכלתי עלייך בתור ידידה",הוא הסיט את מבטו ממני,"כולם ידעו שרציתי אותך. כולם ידעו שהייתי מאוהב בך. וזה היה פשוט עינוי לנסות להכיר מישהי אחרת כשאת מול הפרצוף שלי. ופשוט...שנאתי אותך על זה".
הוא הביט בי ואמר,"את היית היחידה שגרמה לי להרגיש שאני לא טוב מספיק".
הוא עדיין אחז בידי.
אני לא ידעתי איך להגיב...רק ניסיתי לאשר לעצמי שאכן שמעתי נכון.
"את לא הרגשת אותו דבר",הוא המשיך,"ואני ידעתי את זה. אנשים פשוט לא הפסיקו לקוות שנהיה ביחד...ואת לא הפסקת להבהיר שאנחנו רק ידידים".
חשבתי על מה שהוא אמר...ניסיתי למצוא לזה אישור בזיכרון שלי...האם באמת אנשים רצו שנהיה ביחד?.
"לא יכולתי לקבל אותך כמו שרציתי. אז העדפתי להרחיק אותך. להכיר מישהי אחרת. תביני,עשיתי את זה כי הייתי חייב".
נשמתי וניסיתי להבין מה אני רוצה לומר לו.
"היית יכול לומר לי את זה אז", מצאתי את עצמי אומרת,"היית חוסך לי הרבה געגוע".
"התגעגעת אליי?",הוא שאל מופתע.
"ברור שהתגעגעתי אלייך. והיו רגעים בהם הייתי ממש...הייתי צריכה אותך".
"בתור ידיד",הוא השלים.
"כן",אמרתי.

הוא עזב את ידי.
לא ידעתי מה עוד לומר.
"5 שנים זה הרבה זמן",הוא אמר,"ולמרות שאת כמעט ולא השתנית...אני השתנתי מאוד",הוא אמר בחיוך.
אני יודעת...הפכת לחתיך בקטע מפגר.
"אני לא יודע אם את זוכרת",הוא התחיל לומר משהו שנשמע חשוב,"אבל בקרוב יש לי יום הולדת".
"אני יודעת",אמרתי במהירות שקצת הביכה אותי.
תמיד ביום הולדת שלו איכשהו היינו בריב...אז אף פעם לא יצא לי לחגוג איתו.
"את רוצה לבוא?",הוא שאל.
"לאן?".
"לבית שלי",הוא הבהיר,"אני עושה על האש כמו בכל שנה. את עדיין צמחונית?".
"לא...האמת שכבר לא.",עניתי במבוכה.
הוא חייך מאושר,"יופי!. אז את תבואי?".
רציתי לומר כן.
אבל מצאתי את עצמי אומרת,"לא נראה לי. סורי, אני פשוט לא בוטחת בך...אנחנו לא יכולים פשוט לחזור להיות ידידים אחרי כל הזמן הזה".
הוא השפיל את ראשו ואמר,"איה. זה כאב.".
לא הבנתי איך מישהו כמוהו יכול להיפגע ממה שאמרתי.
"אני לא רוצה להיות ידיד שלך",הוא הדגיש,"אף פעם לא רציתי".
"אז לא הבנתי למה אתה מזמין אותי?. כי אתה מרגיש רע לגביי מה שקרה בעבר?",שוב הוא גרם לי להרגיש פתטית.
"כי אני עדיין מאוהב בך מטומטמת!".
"זה לא הגיוני",אמרתי יותר לעצמי,"תגיד משהו שישמע הגיוני!".
הוא הסתכל עליי...וחיכיתי שיאמר משהו...והוא ניסה אבל זה היה נראה שהוא לא מצליח למצוא את המילים.
הוא עצר וחשב.
"אם את לא רוצה לבוא אני מבין. את לא צריכה להיות אכזרית",הוא אמר בנימה של כעס ואכזבה,"אני אשמח אם תצאי לי מהאוטו עכשיו".
"טוב!",אמרתי בכעס.
חיפשתי את התיק שלי.
איפה הוא!?
"נו את לא יוצאת!?",הוא צעק עליי.
"אני לא מוצאת את התיק!",צעקתי לחוצה,"אל תאיץ בי!".
"שמת אותו מאחורה. מטומטמת",הוא אמר עצבני.
יאו נכון!,מאחורה!
"אתה מטומטם!",סיננתי וקמתי להסתובב ולקחת את התיק.
רק שבאותו זמן הוא גם הסתובב וראשינו התנגחו.
זה כל כך כאב.
אני עומדת לבכות.
נשענתי לאחור על חלון.
"את בסדר?",הוא שאל בדאגה.
"לא",אמרתי בבכיינות והתחלתי לבכות.
"אינעל העולם!",זה כל כך כואב שאני לא מצליחה לחשוב.
"את רוצה מים?",הוא שאל מבולבל.
"מה יעזור לי מים כשריסקת לי את הגולגולת!",צווחתי עליו בכאב.
"לא יודע!",הוא נבהל,"אני רק מנסה לעזור!".
"זה הטרמפ הכי סיוטי שלקחתי בחיי!",אני לא יכולה להפסיק לבכות.
אם הוא יגיד לא להפסיק להתנהג כמו ילדה קטנה אני ארצח אותו.
"יאו!",הוא אמר,"יש לך בלוטה ענקית!",והצביע על המצח שלי.
פאק.
זה הרבה יותר גרוע.
הוא התחיל לצחוק.
"מעניין למה!",אמרתי והתחלתי להתבכיין,"החיים שלי כל כך קשים!".
קמתי לקחת את התיק שלי כי גם הייתי צריכה את הטישו שהיה לי בפנים.
"אתם עם חרא ואין לכם מושג כמה זה קשה להיות אישה!",אמרתי תוך כדי שמתחתי את היד לקחת את התיק.
תפסתי אותו בסוף. אבל על הדרך נפלתי לאחור...עליו.
יאו...מה עובר עליי היום!?.
אני פשוט לא מספיקה להתרסק.
כיסיתי את הפנים שלי בבושה.
"אתה יכול לעזור לי לקום בבקשה?",אמרתי מבעד לידיי.
הוא החניק צחוק.
"את רוצה את העזרה שלי?. למרות שאני חרא ואין לי מושג איך זה להיות אישה?".
"כשאתה אומר את זה ככה זה נשמע מגוחך",רטנתי.
"כי זה מגוחך. אני גבר. איך אני אמור לדעת איך זה להיות אישה,ובנינו למה שאני ארצה לדעת?",הוא מענה אותי פה.
"פליז פשוט תעזור לי לקום",התחננתי כשידיי מכסות את פניי.
חיכיתי זמן ארוך בשתיקה עד שלבסוף הוא דחף אותי קדימה בחזרה אל המושב שלי.
"תודה",אמרתי והסתובבתי אליו.
הוא פשוט שתק.
והשקט הזה חירפן אותי.
כי פתאום הוא נהיה חתיך יותר...אולי זאת השעה...אולי זה איך שהוא מסתכל עליי עם העיניים שלו.
פשוט תצאי איתו!-המוח שלי צעק.
הוא אמר שהוא היה מאוהב בך ושהוא עדיין מאוהב בך פשוט תתני לזה צ'אנס!.
"סורי",אמרתי לבסוף,"אני עדיין מוזמנת?".
הוא הסתכל עליי ונראה שהוא לא קלט על מה אני מדברת.
"את רוצה לבוא?",הוא בירר.
"כן. כן אני רוצה".
ואז הוא שאל,"בתור ידידה?".
"לא",אמרתי לבסוף,"לא בתור ידידה".
הוא חייך מאוזן לאוזן,אבל החיוך ירד במהירות,"אני מבין את זה נכון. נכון?".
פקחתי את עיניי מבולבלת,"איך אתה מבין את זה?".
הוא היסס,"אני לא בטוח".
שתקתי וחשבתי...אין מה לעשות אני צריכה להיות ברורה.
"בוא ניתן לזה צ'אנס",אמרתי לבסוף,"אתה השתנית. אתה שונה ממה שזכרתי...אז בוא ננסה".
הוא חייך כאילו החמאתי לו עכשיו.
"אז אנחנו ביחד?",הוא שאל.
פאק מה? ביחד? כבר? הדברים האלה עובדים כל כך מהר.
"כן. בטח",אמרתי מנסה להסתיר את העובדה שלא חשבתי על זה בכלל.
ואז הוא הסתכל לי בעיניים...ופשוט רציתי לקפוץ עליו.
אבל התאפקתי.
בפעם הראשונה לא פחדתי שאני אולי עושה טעות.
פשוט שמחתי על כך שאנחנו נבלה יותר זמן ביחד.


נ.ב
אני חושבת שזה אחד הסיפורים הכי מסובכים וקשים להבנה שכתבתי.
אני ניסיתי להפוך אותו ליותר ברור ופשוט...ואני כנראה אנסה שוב.
אבל תודיעו לי אם הוא בסדר גמור ושזה רק בראש שלי.



כתיבת תגובה:
שמכם:

אימייל:

קישור:

תגובה:


הקלד את המספר המופיע בתמונה:

חיפוש
ארכיון
הציטוט האהוב עליי

"אי שפיות: לעשות את אותו הדבר שוב ושוב ולצפות לתוצאות שונות" - אלברט איינשטיין

תמיד שאני מאבדת משהו אני מוצאת את עצמי מחפשת באותו מקום כמה פעמים שוב ושוב ומשתגעת.
ומאחר שאני ממש שונאת לאבד דברים ולא יכולה להפסיק לחפש עד שאני מוצאת...המשפט הזה עוזר לי לחפש בצורה הגיונית...וככה אני מוצאת את הדבר שחיפשתי יותר מהר.
ולכן הוא אהוב עליי ביותר כרגע.
הסיפור האהוב עליי

פיטר פן.
בהחלט סיפור שהייתי רוצה להיכנס אליו.
זה אומר עליי הרבה דברים אה?
אני מניחה שאני אחת כזאת שפשוט לא רוצה להתבגר.