אני אוהבת הרבה שירים...שהם שונים אחד מהשני.
אני מגוונת...שומעת משנות ה60 עד ימינו אנו.
אני מעדיפה לשיר שירים ישנים של הביטלס מאשר לשיר את השירים שאני שומעת כיום.
אני שונאת להיות עצובה...ובגלל זה אני מעסיקה את עצמי בהרבה מוזיקה.
אוהבת לשמוע קאברים.
של נשים בעיקר.
מוזיקה זה עניין של צורך אצלי.
אני חייבת לשמוע מוזיקה.
ואם אני לא שומעת אז אני חייבת לשיר.
ברגעים הכי קשים שלי...ברגעים שבהם אני עייפה או קצת משועממת...אני שרה.
זו הדרך שלי להתמודד עם החיים.
כי דרך המוזיקה אני מבינה את החיים.
דרך המוזיקה....הכל פשוט הרבה יותר הגיוני.
אני אוהבת שירים עצובים...אני אוהבת לצרוח שירי אהבה.
אוהבת לשיר קווין...הם כל כך דרמטיים בשירים שלהם ואני אוהבת לצאת מהקונכייה של עצמי ולשיר כאילו אני מופיעה.
אומרים שאנשים שרוקדים יראו משוגעים למי שלא יכול לשמוע את המוזיקה.
טוב...אצלי המוזיקה היא בתוך הראש.
אז הרבה חושבים שאני משוגעת.
אבל למי אכפת...הם לא מבינים את זה...הם לא יודעים מה זה פתאום לפלוט שיר תוך כדי שאת הולכת הביתה בלי לשים לב.
מה זה לרקוד באמצע הרחוב בלילה כשאף אחד לא מסתכל...כי השיר שבאוזניות פשוט דורש את זה.
אני מרגישה חופשייה שאני שומעת מוזיקה.
חופשייה לבחור מה בא לי לשמוע.
מה בא לי לדמיין.
מה בא לי להרגיש.
זה מרגיש בסדר לרקוד עד שאין אוויר אם השיר הנכון מושמע ברקע.
זה מרגיש בסדר לצרוח אם זה שיר שפשוט דורש את זה.
זה בסדר לבכות אם זה שיר שאמור לרגש אותך עד כדי כך.
מוזיקה גורמת לי לראות את היופי שבעולם.
וגם את הכאב...והתסכול.
היא הופכת כל רגע לקסום יותר.
דמיינו סרט בלי מוזיקת רקע.
איזה מין סרט משעמם זה יהיה?
ואני כבר יודעת שחשבתי על כל מה שכתבתי פה פעם.
אני פשוט לא בטוחה אם כתבתי את זה בצורה הזאת.
אני חושבת שאני אדם שמתמכר...מתמכרת לכתיבה....למוזיקה...לחשיבת יתר.
;){kind=link}