עמוד ראשי  |  התחבר או אם אינך עדיין רשום, הרשם בחינם.
  בלוגר  
אודות

בלוג סיפורים ורגעים קטנים.
1997.
מזל שור.
חלום-להיות חופשייה.

"יש בן חורין שרוחו רוח של עבד, ויש עבד שרוחו מלאה חירות; הנאמן לעצמיותו - בן חורין הוא, ומי שכל חייו הם רק במה שטוב ויפה בעיני אחרים - הוא עבד."

~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~
sunshinebloger97@gmail.com
~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~
חברים
Escobar1RainAni KarmaKimutimJust a JoePitch black
Ms.deathhaunted princessשריליןשמי הוא גיאקרנפית ארץ ישראליתפאולית
אחת שיודעתlove myselfנופקXGeminiSpace girledya
אופירIsrael.lThe darkDo what I wantɛAngelɜפיה טובה
YN71IM AL
סיפורים קצרים
סיפור קצר-בשמלה שחורה

כתבתי סיפור בהמשכים!
אתם מוזמנים ללחוץ על התמונה ולקרוא את החלק הראשון.
מקווה שתאהבו :)

בשמלה שחורה
הבחירה של הלב
•  פרק 1
•  פרק 2
•  פרק 3
•  פרק 4
•  פרק 5
•  פרק 6
•  פרק 7
•  פרק 8
ציטוט אהוב

"עם חופש,ספרים,פרחים והירח,מי לא יכול להיות שמח?"- אוסקר ווילד
מרוב אהבה שותק

סיפור קצר- סדיסט או מזוכיסט?

25/04/2018 04:03
sunshine
סיפורים, סיפור אהבה, אהבה מסובכת
"נפרדתי ממנו",סיפרתי לחברה שלי בטלפון.
"אני לא יכולה לדבר איתו...זה לא פייר כלפיו",הסברתי לה.
הסתכלתי על החולצה שלו שהשתמשתי בה כשעוד יצאנו...מקופלת יפה על השידה.
אני תוהה אם זה בסדר להשאיר אותה אצלי.
הרי אני זאת שלבשה אותה בחצי שנה האחרונה.
"אתם לא אויבים",היא החזירה אותי לשיחה,"את רוצה למצוא את אחיך או לא?".
נפרדתי ממנו לפני שבוע...ואתמול אחי הקטן ברח מהבית.
הוא בן 16 ואידיוט.
והוא והאקס שלי היו מיודדים...ויש סיכוי שאחי פנה אליו לעזרה.
לאח שלי אין הרבה חברים...או בכללי...הרבה אנשים שהוא יכול לסמוך עליהם.
"הוא היה מתקשר אליי אם אחי היה אצלו",הסברתי לה...אבל אני אפילו לא האמנתי.
זה לא נגמר טוב בנינו.
"הוא בטח יחזור מחר",ניסיתי לשכנע את עצמי,"ואם הוא אכן איתו...אז הוא בוודאי בסדר".
"אבל את לא רוצה להיות בטוחה?",היא שאלה אותי,"מה אם הוא לא אצלו?".
אני לא רוצה לחשוב על זה.
"אני אחכה...אם מחר הוא לא יחזור...אני אתקשר אליו".

לא הצלחתי להירדם...מה אם אחי הקטן מסתובב ברחובות עכשיו?.
מה אם קרה לו משהו?
הוא לא לקח את הפלאפון שלו.
מי יודע אם יש עליו כסף.
הוא השאיר פתק עם כמה קללות גסות שאומר שהוא לא מתכוון לחזור.
הסתכלתי בפלאפון 00:34.
"לעזאזל",אמרתי לעצמי וקמתי מהמיטה.
ולפני שהבנתי מה אני עושה חייגתי את המספר שלו.
של האקס שלי.
שנאתי את עצמי על כך שבמקום לחפש את השם שלו באנשי קשר פשוט חייגתי את המספר שלו.
שנאתי את עצמי על כך שבכלל התקרבתי אליו...על כך שלמרות שנפרדתי ממנו אני עדיין זוכרת את המספר שלו.
שנאתי את עצמי על כל כך הרבה דברים אחרים שקשורים אליו.

הקשבתי לצליל החיוג...קיוויתי שהוא לא יענה...התחרטתי שהתקשרתי אליו.
אבל הוא ענה.
הוא לא אמר כלום בהתחלה...אבל כשהסתכלתי על השניות של השיחה...הבנתי שהוא אכן ענה.
"היי",אמרתי בקושי.
הוא לא ענה.
"אתה שומע אותי?",שאלתי.
"מה את רוצה?",הוא שאל באדישות.
"אח שלי איתך אולי?",שאלתי.
"איתן?",הוא שאל.
"כן",אמרתי.
הוא שתק שנייה...כאילו מהסס לענות.
"כן הוא פה",הוא אמר.
ואבן נפלה מהלב שלי.
"הוא ישן?",שאלתי.
"לא",הוא ענה.
"אז אתן לי לדבר איתו",אמרתי בטון די תקיף.
"אני לא השליח שלך",הוא אמר בקרירות,"את רוצה לדבר איתו בואי לפה ותדברי איתו".
הוא מבקש ממני לבוא לבית שלו?
הלב שלי התחיל לדפוק מהר.
למה הלב שלי דופק מהר?
"בבקשה",אמרתי,"אני רק רוצה לשמוע את הקול שלו".
"את רוצה הרבה דברים אה?",הוא שאל אותי בעוקצנות.

אני רוצה שניפרד.
למה?
אני רוצה להיות לבד אוקי
אבל תסבירי לי למה! את לא אוהבת אותי יותר? 
אני רוצה להיות לבד.
וזהו? זאת הסיבה? נמאס לך ממני? מיצית?
כן. מיציתי.

השיחה האחרונה שלנו עלתה לראשי.
"מה אכפת לך?",שאלתי אותו עצבנית,"פשוט תן לי אותו!".
"את צודקת",הוא אמר,"באמת לא אכפת לי".
"הלו?",שאלתי.
הוא ניתק לי הבן זונה.


הייתי עצבנית.
בדקתי שוב את השעה 00:41.
"קיבינימט",אמרתי לעצמי וחטפתי את החולצה שלו שהייתה על השידה.
איך הוא מעז לנתק לי?


00:57.
מול הבית שלו.
כשבידי השמאלית שקית עם החולצה שלו.
נשמתי עמוק.
הייתי פה כבר מלא פעמים...אבל הפעם יש לי תחושה שאני לא אתקבל בברכה.
אני לא יכולה פשוט להתפרץ פנימה...אני אתקשר עליו.

הוא לא עונה.
באתי לפתוח את השער...שיט!!...למה השער נעול!?
קול קטן בי אמר אל תעזי.
קול אחר אמר...הוא דרש את זה.
אז טיפסתי על השער.

שוב בדקתי בפלאפון את השעה...01:00.
אני כרגע בתוך החצר שלו.
האם זה נחשב פריצה?

דפקתי על הדלת בעדינות.
והוא פתח לי...הוקל לי שזה הוא ולא אחד ההורים שלו.
"מה את עושה פה?",הוא שאל בכעס ,"איך נכנסת?".
הסתכלתי הצידה אל השער בתוך אינסטינקט.
"את לא רצינית",הוא אמר.
"איפה אחי?",שאלתי.
"מה את רוצה?",הוא שאל בקוצר רוח.
"תגיד אתה מאובחן? אמרתי לך כבר...",גילגלתי את עיניי.
"אה!",נזכרתי,"וגם כדי לתת לך את זה",הושטתי לו את השקית עם החולצה שלו.
"זה היה על הדרך",הסברתי.
הוא הסתכל אל תוך השקית...ואז עליי.
ואז לא יודעת איך מצאתי את עצמי נגררת אחריו החוצה.
תמיד הוא היה כזה בריון.


לא יודעת מה השעה.
הוא אחז בידי השמאלית וגרר אותי לגינה הציבורית של השכונה.
כאילו שזה לא מטריד.
כבר אחרי אחת בלילה...מה אנחנו עושים פה?.
"קחי",הוא אמר וזרק את השקית על הרצפה.
"אני לא רוצה שום דבר ממך",הוא הסביר.
"זאת החולצה שלך",אמרתי מבולבלת.
הוא התכופף והוציא את החולצה מהשקית.
הוא הריח אותה,"היא מריחה כמוך",הוא אמר והושיט לי את החולצה,"אני לא אלבש אותה".
אני רוצה את החולצה.
אבל זה מעצבן אותי שהוא לא רוצה את החולצה.
אני אשכרה רוצה לריב איתו שיקח את החולצה שאני בעצמי רוצה.

"גם אני לא אלבש אותה",אמרתי,"זאת החולצה שלך"..."אם אתה לא רוצה ללבוש אותה אתה יכול לזרוק אותה לפח מצידי".
שמתי את החולצה בתוך השקית והושטתי לו אותה.
אם הוא יזרוק אותה לפח אני פשוט אקח אותה כשהוא לא יסתכל.
אבל הוא פשוט החזיק את השקית.

זו הפעם הראשונה שדיברנו מאז נפרדנו.
אבל עדיין זה לא תירוץ לכך ששכחתי לגמרי מאחי המפגר.
"אני רק רוצה לראות אותו",אמרתי,"הוא עוד ער?"
"תניחי לו",הוא אמר בעדינות,"הוא צריך קצת שקט...זה הכל".
"ולראות אותי זה פשוט כל כך נוראי?",שאלתי.
"לא",הוא אמר,"זה לא נוראי",הוא אמר כמעט בלחישה.
הבנתי שהוא מדבר על עצמו...ולא על אח שלי.
לא יכולתי לומר כלום.
פשוט הסתכלתי עליו בשקט...בדממה.
"אני מבין שנפרדנו",הוא אמר פתאום כשמבטו מושפל,"אני פשוט לא מבין למה".
לא יכולתי להסתכל עליו.
"זה לא משנה",אמרתי,"זה פשוט מה שאני רוצה".
"איך את יכולה לומר את זה?",הוא שאל,"עוד שבועיים אמור להיות לנו שנה".
הלב שלי החסיר פעימה.
שנה?...אנחנו ביחד כמעט שנה...

"היינו סתם?",הוא שאל,"סתם זוג שיכול להיפרד? סתם כי זה כבר לא מסתדר?".
שתקתי.
"אני גם לא מבין מאיפה זה הגיע",הוא הסביר,"את מסתירה ממני משהו".
שתקתי.
"עוד לפניי שנפרדת ממני התנהגת מוזר. את לא חושבת שאת חייבת לי את זה?",הוא שאל ברצינות.
התעצבנתי.
"אני חושבת שמאחר ונפרדנו אני כבר לא חייבת לך כלום",אמרתי בלי להסתיר כמה שזה מכעיס אותי כל הסיטואציה הזאת.

"את לא אוהבת אותי יותר?",הוא שאל,"את לא אמרת את זה...אמרת שזה מה שאת רוצה...אבל אם את עדיין אוהבת אותי אז אני באמת לא מבין אותך!".
שתקתי.
וגם הוא שתק.
אחרי רגע ארוך לא יכולתי לעצור את הפה שלי...
"אני פשוט לא רוצה שתשנא אותי",הסברתי.
"אני כבר שונא אותך",הוא אמר.
"אתה תשנא אותי יותר",הסברתי.
"על מה את מדברת?",הוא שאל מבולבל.
"בגדתי בך",אמרתי במהירות.
לא הסתכלתי עליו.
הוא היה המום לכמה רגעים.
"שקרנית",הוא אמר לבסוף,"את פשוט רוצה שאני אשחרר ממך אז את משקרת",הוא ניסה לשכנע את עצמו.
"אני לא משקרת",אמרתי והקול שלי התחיל לרעוד משום מה.
"ברור שאת משקרת!",הוא הרים את הקול.
שתקתי.
עזרתי אומץ והסתכלתי לו בעיניים.
הוא נראה מזועזע...הוא הסתכל עליי במבט מוזר.
נישקתי מישהו אחר...אבל זה נראה שהוא חושב על דברים הרבה יותר בוטים מזה.
אך זה לא משנה מהי האמת המדויקת...בגידה זאת בגידה.
ואם יהיה לו יותר קל לעבור הלאה אם הוא יחשוב ששכבתי עם מישהו אחר...אז יאלה...כבר לא אכפת לי.
הפנתי לו את גבי.
למה אחי האידיוט היה חייב לברוח מהבית?
הוא כזה מטומטם.
 

הוצאתי את הפלאפון מהכיס האחורי של הג'ינס שלי.
השעה 01:16
התחלתי להתקדם לכיוון הבית.
כל אחת אחרת הייתה מפחדת להסתובב בשעה הזאת לבד ברחוב...אני משכנעת את עצמי שאין סיבה לפחד.
החזרתי את הפלאפון לכיס ואז הוא תפס בידי.
הוא הכאיב לי.
"איך את יכולה לומר שבגדת בי בכזאת קלות?",הוא שאל,"ממה את עשויה?".
הוא כועס עליי כי אני לא ניראת מספיק אומללה? שאני לא מתביישת בעצמי מספיק?
שתקתי.
"עם מי?",הוא שאל.
"מה?",שאלתי המומה.
"עם מי בגדת בי?",הוא שאל ולחץ יותר חזק על ידי...אבל לא נראה שהוא הבחין שהוא עושה זאת.
"למה אתה רוצה לדעת את זה בכלל?",נאבקתי בו,"תעזוב אותי".
"אני לא עוזב אותך עד שלא תיתני לי שם",הוא אמר.
"לא רוצה!!".
"אז נישאר פה לנצח",הוא אמר,מתנהג בצורה כל כך לא בוגרת.
"אתה לא רציני!!",צעקתי עליו...הוא כבר אחז בי בלי להכאיב.
מדהים כמה שהגוף של גברים ונשים שונה.
לא משנה כמה אני אנסה להתחמק ממנו...הוא יותר חזק ממני.
התחלתי לבכות.
"בבקשה פשוט תעזוב אותי במנוחה".
הוא עזב אותי קצת מפוחד...בכי ממש מרתיע בנים.
אנחנו אומנם כמעט שנה ביחד...אבל הוא אף פעם לא ראה אותי בוכה.
לא יכולתי לזוז.
נפלתי לרצפה...הייתי עייפה.

לא יודעת מה השעה...כבר כמה דקות שאני יושבת על הרצפה והוא עומד מעליי בשקט.
"אני אוהבת אותך",מצאתי את עצמי אומרת,"אבל אני לא רוצה לראות אותך יותר".
הוא לא אמר דבר.
"נישקתי מישהו אחר",אמרתי,"זה לא משנה מי".
"רגע",הוא אמר,"רק נשיקה?",הוא שאל מבולבל..."זה הכל?".
ידעתי.
ידעתי שהוא יגיב ככה.
מה זאת נשיקה?
האם זה בכלל נחשב בגידה?
מבחינתי כן.
"אני לא רוצה להיות איתך. אולי מבחינתך זו רק נשיקה אבל...אני לא חושבת שזה...ראוי".
"אני לא מבין אותך",הוא אמר,"אמרת שאת אוהבת אותי...ואני עדיין אוהב אותך...נכון...בגדת בי...אז מה?!".
הוא לא רציני.
לא יכול להיות שהוא בסדר עם זה.
זה לא בסדר שהוא בסדר עם זה.
הוא התכופף אליי.
"אנחנו נעבור את זה",הוא אמר הניח את ידו על כתפי,"אנחנו נעבוד על זה".
הרמתי את ראשי והסתכלתי עליו.
"אבל אני לא רוצה",אמרתי בשקט,"אתה לא קולט?",שאלתי,"משהו בי נשבר...לא חשבתי שאני מסוגלת לבגוד בך...אני לא מאמינה שעשיתי את זה".
"זה בסדר",הוא אמר,אבל לא קניתי את זה...הוא פגוע...זה מפריע לו...הוא פשוט עוד לא מעכל את זה לגמרי.
"אני לא רוצה להיות איתך",אמרתי,"אתה לא מבין?",שאלתי,"אני כבר החלטתי לשכוח אותך".

הוא שינה פנים...פתאום הוא היה שונה...כאילו הוא הבין משהו.
"אמרת שאת לא רוצה שאני אשנא אותך",הוא נזכר,"בגדת בי ואפילו לא ביקשת סליחה",הוא ירה בי,",ועכשיו את גם מחליטה על דעת עצמך שזה נכון להיפרד?".
הוא נשמע ממש מוזר...וזה קצת הפחיד אותי.
"אם את מצטערת על מה שעשית. לפחות תני לנו עוד צ'אנס. זה מה שאני רוצה עכשיו...אם את תעזבי אותי אני פשוט אשנא אותך יותר על כך...מאשר על העובדה שנישקת איזשהו בחור".
אוי התסכול שאני מרגישה עכשיו.
"אני לא מבינה",נשמתי עמוק,"מה אתה רוצה ממני?".
"אין לך זכות להיפרד ממני...את לא מבינה את זה?".
לא...אני לא מבינה את זה.
"את בגדת בי. נפרדת ממני בלי לומר לי את הסיבה האמיתית. שברת לי את הלב. את האמון. ואת אפילו לא מצטערת".
"אני כן-",הוא קטע אותי,"אם את מצטערת פשוט תישארי איתי".
"מה?",שאלתי המומה.
"בואי פשוט נעמיד פנים שכל השיחה הזאת לא קרתה. ופשוט נחזור להיות ביחד".
"אני לא רוצה!!",אמרתי.
"אני יודע שאת לא רוצה",הוא אמר בחיוך,"את עלולה אשכרה להרגיש נוראי לגבי עצמך אם תראי אותי כל הזמן".
"מה?"
"את זורקת אותי בשביל עצמך. שלא תצטרכי להרגיש רע. תמיד היית אגואיסטית".
שתקתי.
ולפני שהבנתי מה קורה הוא נישק אותי.
לא עצמתי את עיניי...לא האמנתי שאני אי פעם אנשק אותו שוב.
"תשארי איתי עוד שבועיים",הוא ביקש,"תסגרי איתי שנה...ואז אני אתן לך לעשות מה שאת רוצה".
"אני לא רוצה",אמרתי,"למה אתה מבקש את זה ממני?",שאלתי מיוסרת מהבקשה המוגזמת שלו.

"נקמה",הוא אמר בפשטות,"וגם כי אני צריך זמן לברר מה אני רוצה...יכול להיות שעוד שבועיים...אני אקלוט שזה כבר לא עובד...אבל כדי לברר את זה אני צריך שתשארי איתי".
"אתה לא נורמלי",אמרתי,"אני לא יודעת אם אתה סדיסט או מזוכיסט".
הוא חייך אליי חיוך ערמומי.
"סוג של שניהם",הוא אמר ועזר לי לקום על רגליי.
הוא נראה פגוע...אני רואה שהוא פגוע...אז למה הוא רוצה להיות איתי?


edyaIM AL
IM AL
08/06/2018 17:19
כשאני קורא אותך מבין כמה מעניין זה אנשים , הרגשות , תחושות של אנשים.
sunshine
08/06/2018 17:36
חחחחחחח עכשיו כשאני קוראת את זה , זה כל כך לא נשמע כמו משהו שאנשים אומרים...כאילו כן אולי מרגישים ככה...אבל שאנשים יבינו אחד את השני כל כך טוב?
שיבטאו את עצמם בצורה כל כך פתוחה ויגיד בדיוק את מה שהם רוצים?
זה לא קורה בעולם האמיתי...הסיפור הזה נחמד מעניין אבל ממש לא ריאליסטי.
IM AL
08/06/2018 20:59
היי,
די מסכים, למרות שמשתדל גם בעולם האמיתי לומר מה שאני מרגיש חושב מבלי לפגוע.
אולי בגלל זה בורח להחשפות האנונימית :) ברשת.
כתיבת תגובה:
שמכם:

אימייל:

קישור:

תגובה:


הקלד את המספר המופיע בתמונה:

חיפוש
ארכיון
הציטוט האהוב עליי

"אי שפיות: לעשות את אותו הדבר שוב ושוב ולצפות לתוצאות שונות" - אלברט איינשטיין

תמיד שאני מאבדת משהו אני מוצאת את עצמי מחפשת באותו מקום כמה פעמים שוב ושוב ומשתגעת.
ומאחר שאני ממש שונאת לאבד דברים ולא יכולה להפסיק לחפש עד שאני מוצאת...המשפט הזה עוזר לי לחפש בצורה הגיונית...וככה אני מוצאת את הדבר שחיפשתי יותר מהר.
ולכן הוא אהוב עליי ביותר כרגע.
הסיפור האהוב עליי

פיטר פן.
בהחלט סיפור שהייתי רוצה להיכנס אליו.
זה אומר עליי הרבה דברים אה?
אני מניחה שאני אחת כזאת שפשוט לא רוצה להתבגר.