אני יכולה לכתוב סצנות בראשי שבהן הדמויות מחליפות מילים ולמרות שאין לי מושג מה הן רוצות ואיך הן מרגישות אני פשוט שמה להן מילים בפה...הוא אמר שהוא אוהב אותה....אז איך היא תגיב?
הוא היה גס רוח...אז איך היא תגיב?
היא תכעס?
או שתרגיש מבולבלת?
אני טובה בלעשות הזה.
אני טובה בלהחליט מה הן יאמרו...ואיך הן ירגישו...כי הן חלק ממני...הדמויות הן חלק ממני.
הן לא מרגישות זרות.
אף דמות לא מרגישה זרה.
אני בכלל לא צריכה לחשוב יותר מידי...אני פשוט יודעת איך הן מרגישות.
כי כמו שאמרתי...הן אני.
אבל לפני 2 דקות.
אולי 3 דקות.
חשבתי...אם הדמות שלי תגיד,"אני אוהבת אותך",איך הדמות האחרת תגיב?
בחיים לא התוודתי על אהבה.
בחיים לא אמרתי למישהו...פנים מול פנים...בחיים לא הסתכלתי לו בעיניים ואמרתי "אני אוהבת אותך".
ועכשיו אני רוצה לעשות את זה.
אני רוצה להסתכל לזה שאני אוהבת בעיניים ולומר לו.
אבל אין לי אהבה.
אין לי מישהו שאני יכולה להגיד לו בלב שלם,"אני אוהבת אותך".
וגם אם היה לי...בטח כל הרצון הזה...לומר לו...היה נעלם.
הרי אני רוצה להגיד לאבא שלי ולאמא שלי שאני אוהבת אותם ואני לא מסוגלת.
אני מניחה שזה קשה לי.
מביך.
אם אני אי פעם אתאהב שוב מישהו...ברמה שאני ארגיש שהמילים "אני אוהבת אותך" מתאימות בדיוק...או שאני אגיד לו ואברח...או שאני פשוט לא אוכל להגיד לו.
אני מניחה שאני צריכה לזכור את הזמן הזה.
הזמן בו כל כך רציתי להגיד למישהו שלא קיים...אני אוהבת אותך.
זה מוזר...למה שאני כל כך ארצה לעשות משהו כזה?
למה אני כל כך רוצה להתוודות על אהבה...אם אני בכלל לא מאוהבת?
אני לא מבינה את עצמי.
אף אחד לא מבין אותי ואפילו אני לא מבינה את עצמי...לא עד הסוף בכל אופן.
נכון.
אני בוטחת בעצמי.
אני מאמינה שלעשות מה שהלב שלי אומר לי זאת הדרך הנכונה לחיות את חיי.
אבל כשהלב שלי רוצה לומר "אני אוהבת אותך" שהוא בכלל לא אוהב אף אחד...האם אני באמת יכולה להמשיך לבטוח בו אחרי רעיון כזה חסר היגיון?
אבל ככה הוא הלב לא?
הוא חסר היגיון...אז אולי זה לא משנה...הרי הקשבתי לדברים הלא הגיוניים שהלב אמר לי בעבר...אז למה שאני בכלל אחשוב שאולי אני בדרך הלא נכונה?
הרי אני לא הולכת נטו עם הלב.
אני לא בן אדם כזה.
נכון...כשהלב אומר משהו...אני מקשיבה ועושה.
אבל גם המוח אומר לי...המוח מזהיר אותי...והלב שלי אולי עקשן...אבל כרגע אין לו חרטות.
;){kind=link}