עמוד ראשי  |  התחבר או אם אינך עדיין רשום, הרשם בחינם.
  בלוגר  
אודות

אני חושבת שאני מספיקה.
שיש לי את כל מה שאני צריכה.
אני רוצה להינות ממי שאני עכשיו.
אני במסע ארוך של להכיר את עצמי כל יום מחדש.
כי כל יום אני קצת אחרת.
לא חשבתי שאני אי פעם אשתנה.
אבל החיים מפתיעים אותך.

"יש בן חורין שרוחו רוח של עבד, ויש עבד שרוחו מלאה חירות; הנאמן לעצמיותו - בן חורין הוא, ומי שכל חייו הם רק במה שטוב ויפה בעיני אחרים - הוא עבד."


[sunshinebloger97@gmail.com]
חברים
ילדאישLadyoftheflowersorcoאוריוןbroken wingsjust mor
נעמונתטיגר הבובהEscobar1RainAni KarmaKimutim
Just a JoeMs.deathhaunted princessשריליןשמי הוא גיאקרנפית ארץ ישראלית
פאוליתאחת שיודעתנופקXGeminiSpace Girledya
אופירIsrael.lThe darkDo what I wantɛAngelɜפיה טובה
YN71IM AL
ארכיון

זרם של מחשבות

09/04/2018 04:25
Venus
כל אחד רוצה להיות מיוחד.
לפחות ככה נראה לי.
כולנו רוצים להרגיש שאנחנו יותר מסתם אנשים...שאנחנו חשובים.
זה נוכח.
תאמינו לי.
זה בדברים הקטנים.
כולנו אבודים באיזושהי מידה.
יש כאלה בהם באמת אבודים...שלא משנה כמה שהם מנסים לזחול החוצה הם נבלעים בתוך מערה של חושך.
אני אבודה.
כבר הרבה זמן שאני אבודה.
כבר הרבה זמן שאין לי מקום שאני מרגישה שייכת אליו.
מקום שאני יכולה לחיות בו.
באמת לחיות בו.
הייתי רוצה שהעולם שלנו יהיה קצת יותר מעניין.
אבל לא...הוא משעמם.
הוא ממש משעמם.
זה לא כיף להיות לבד.
לא כיף להיות בודד.
אני חושבת שבתור ילדה כל מה שרציתי זה להיות לבד.
עכשיו כשאני לבד...אני מבינה כמה טעיתי.
אני זקוקה לאנשים.
אני ריקה בלעדיהם.
איו לי כלום.
לא אהבה.
לא חלום.
אבל יש לי את עצמי...אז אני לא באמת מתחילה מאפס.

אני לא רוצה להיות סתם עוד אחת.
למרות שאני לא נורמלית.
החיים שלי דיי נורמליים.
דיי משעממים.
ריקים.
אני לא יודעת מה חסר לי.
כאילו...אני יודעת...יש הרבה דברים.
אבל אני לא יודעת מה חסר לי כרגע.
הרי לכל דבר יש זמן ומקום.
לכל תרחיש יש את הזמן המדוייק בו אליו להתרחש.
הייתי רוצה להיכנס לתוך עולם אחר.
עולם בו אני אוכל להיות יותר.
עולם שבו כולם הם יותר מסתם בני אדם.

העולם הזה בסדר...אבל למישהי כמוני...למוזרה כמוני...הוא פשוט לא מתאים.

אני רוצה לספר לכם משהו.
משהו שלי עצמי קשה להבין.
תהיו מרוכזים...זה קצת מסובך להבין.
לא שמעתי על מישהו שזה קרה לו.
כל דבר שקורה...הוא כאילו עובר דרכי...כאילו אני לא באמת שם....מנותקת...עכשיו אם זה בטח חלקכם מזדהים.
זה יותר נפוץ ממה שאתם חושבים...קוראים לזה "הטייס האוטומטי".
כל זיכרון שחוויתי עם אנשים...הוא פשוט נעלם...הוא לא נשמר כמו שצריך...זה כאילו משהו דפוק אצלי בזיכרון.
אבל אז...אז קרה משהו מוזר...הכרתי מישהו.
סתם מישהו.
אבל את המישהו הזה זכרתי.
המישהו הזה גרם לדברים חסרי חשיבות להיחקק אצלי בזיכרון.
את מה שהוא אמר לרוב זכרתי.
לא עולה לי משהו כרגע...אמרתי לכם...זיכרון גרוע.
אבל לפעמים צפים בי הזיכרונות.
והם רבים.
והם כולם שלו.
אין עוד מישהו שיש לי כל כך הרבה זיכרונות ממנו.
אצלי זה נדיר.
למה דווקא אותו אני זוכרת טוב יותר מכולם?
למה דווקא הוא?

הייתם חושבים שזה אהבה אה?
הרי אם חושבים על זה אומרים שכשמאוהבים הזיכרון שלנו משתפר.
אבל לא זכור לי שהתאהבתי בו.
אז זה לא ברור.
האם אתם חושבים...שיש דבר כזה....אני לא רוצה להגיד גורל כי זה פשוט לא מתאים...יותר כמו...קשר קוסמי.
אין לי מושג מה זה אומר קשר קוסמי אבל זה הכי קרוב לתחושה הזאתי.
האם אי פעם הרגשתם...שאתם מחוברים למישהו אחר?
שאתם על אותו תדר...אומרים דברים באותו הזמן.
נתקלים אחד בשני במקרה.
אני לא נתקלת באנשים.
נדיר שאני יוצאת החוצה ומזהה מישהו שאני מכירה ברחוב.
אבל בו נתקלתי.
פעם אחת ששמעתי שיר של אדל וחזרתי הביתה...הוא בדיוק הלך בכיוון ההפוך.
פעם אחת שהוא עלה על אותו האוטובוס כמוני.
פעם אחת שהייתי בדרך לאנשהו אבל בחרתי להתקדם קצת עוד ונתקלתי בו.

זה אולי נשמע רגיל...אפילו לי זה לא נשמע שיש בזה משהו מיוחד.
אבל אני לא יכולה להפסיק לחשוב על זה.
האם יכול להיות שכבר עברנו אחד מול השנייה בעבר...עוד לפני שהכרנו.
הם יכול להיות שלפגוש אותו...זה היה בלתי נמנע באותה תקופה?

טוב אתם בטח לא מבינים על מה אני מדברת כי יש כל כך הרבה שמתחולל בראש שלי כבר הרבה זמן ואני בכלל לא כותבת את זה אז איך לעזאזל אני מצפה ממישהו להבין אותי?.

אם הייתי בוחרת שלא לעשות את מה שגרם לי להכיר אותו....האם עדיין הייתי פוגשת בו?
האם יש אנשים שפשוט נועדנו לפגוש בנקודה מסויימת בחיים?

הם זה שאני זוכרת אותו.
יותר מכולם...הופך אותו למישהו חשוב יותר?
יותר מכולם?

אני פשוט לא מבינה מה יש לי איתו.
אני לא מאוהבת בו.
אני יודעת שלו.
לא חלמתי שאני מנשקת אותו אפילו פעם אחת...אני בכלל לא יכולה לדמיין את זה.
אבל כן...כן חלמתי שאני מחפשת אותו...ביאוש מחפשת אותו.
ולא מצליחה.
פשוט לא מצליחה למצוא אותו.
לפעמים הוא מוצא אותי.
לפעמים הוא פשוט נוכח לידי בחלומות שלי.
ואני לא נוגעת בו...לא מדברת איתו...פשוט משתלבת בסיטואציה.
האם התת מודע שלי זועק שאני רוצה משהו שאסור לי לרצות?
משהו שלא שייך לי?

אני יודעת שהוא לא שייך לי.
אבל אני לא יכולה להיות חברה שלו?
אני באמת לא יכולה פשוט להיות לידו ולאסוף לי עוד זיכרונות שלא יעלמו?
החיים שלי כל כך ריקים בלעדיו...אני באמת לא חושבת שזה משהו שאמור לקרות או בכלל יכול לקרות לי עם כל אחד.
אני באמת חושבת שהוא מיוחד.
שיש בו משהו...ממני...משהו שאני רוצה...אני לא יודעת מה זה בדיוק...אבל אני יודעת שזה לא אהבה...זה יותר מיוחד מזה.

אני...אני חשבתי שאנחנו חברים.
חשבתי שמצאתי חבר אמיתי.
חבר לחיים.
חבר לכל החיים.
מישהו שאני יכולה להקשיב לו והוא ישקף לי את עצמי בצורה כל כך בוטה אבל מועילה.
אני זקוקה לו.
יש בו משהו...שאני פשוט צריכה לפענח.
להבין.
זה לא קרה לי אף פעם.
אז אני לא בטוחה עם זה באמת נדיר להרגיש משהו כזה כלפיי מישהו.
אולי אם זה יקרה לי שוב עם מישהו אחר...אז כן.
אבל אני מרגישה קשורה אליו.
מחוברת אליו.
שיש משהו...דומה...בי ובו.
דומה מידי.
כמעט...כמעט כאילו שאנחנו...אני באמת לא יודעת איך לתאר את זה...אבל דומים...מחוברים...כאילו אנחנו חולקים משהו שבכלל לא ידענו שקיים.

טוב אני חושבת שאיבדתי את הראש.
אני לא צוחקת.
בחיי.
כל החושים שלי מעורפלים.
וברקע מתנגן שיר ישן של אד שירן...עוד לפני שהוא היה כזה מפורסם.
אני אוהבת את הדברים הישנים שלי בצורה שונה ממה שהוא עושה עכשיו.
יש משהו ייחודי בשירים הישנים שלו.
מין תחושה כזאת שפשוט אין בשירים החדשים שלו.

אולי אני והוא לא מחוברים.
אולי זאת אני שמחוברת אליו...אולי זה חיבור חד צדדי.
אני יכולה לשמוע אותו...אבל הוא לא יכול לשמוע אותי.
אני רואה אותו...אבל הוא לא רואה אותי.

אבל הוא הבין אותי.
יותר מכולם.
אתם לא מבינים כמה זה היה מוזר...הוא פשוט קלט אותי...ואם לא הבנתם...אני לא פשוטה לקליטה.
אפילו אני לא קולטת את עצמי.
אולי הוא פשוט אדם כזה...שיודע לקלוט אנשים.
אבל הוא ראה אותי.
הוא באמת ראה אותי.
הוא לא התחנף אליי...הוא לא דיבר על הרגש שלי...לא היה אכפת לו ממני בכלל...אבל בכל זאת...הוא קלט אותי.

לפעמים...לפעמים הוא היה גורם לי לחשוד שאולי אכפת לו ממני...אבל לא.
אני מניחה שהוא פשוט חידה שאני לא מצליחה לפתור.
אבל אולי אם הזמן...הוא פשוט יהפוך להיות אדם אחר...והאדם שלא הצלחתי לפתור יעלם.

edya
כתיבת תגובה:
שמכם:

אימייל:

קישור:

תגובה:


הקלד את המספר המופיע בתמונה: