אני מטומטמת אם אני חושבת שזה לא יכאב.
להשתנות זה כואב.
אולי בגלל זה אני מתקשה בקטע הזה.
לקלף את עצמך...זה כואב.
זה שורף.
זה עינוי.
יש קל כך הרבה דברים שאני צריכה לקלף מעצמי.
להיות באמת אני.
כי אני לא באמת אני.
לא יודעת איך להסביר את זה.
אני הרבה יותר טובה מזה.
אני יודעת את זה.
אבל כרגע אני מרגישה שאני לא שווה מספיק.
שלא מגיע לי כלום.
שום דבר לא בא בחינם.
כל דבר טוב או רע שקורה לך...הרווחת אותו.
תקראו לזה קארמה...תקראו לזה גלגל...תקראו לזה מראה...זה לא משנה כי התוצאה היא שאם אתה נותן חרא אתה מקבל חרא.
אני לא נותנת כלום.
אז אני גם לא מקבלת כלום.
זה רק הוגן.
אני לא מקשיבה...אז לא מקשיבים לי.
אני לא מדברת...אז לא מדברים איתי.
אני הבעיה היחידה.
אבל אני לא יודעת איך לפתור את עצמי.
זו בטח הפעם החמישית או השישית שאני כותבת את זה בבלוג שלי...אבל אני מרגישה שיש בתוכי 2 אנשים שונים.
כמו מלחמה.
בין טוב לרע.
בין מה שקל לעשות למה שצריך לעשות.
בין הרס עצמי לבנייה עצמית.
זה מושרש בי.
אני לא צריכה רק לקלף את זה...אני צריכה לתלוש את זה.
וזה כואב.
ואני לא בטוחה שאני באמת רוצה את זה.
כי זה קל להיות כלבה לפעמים.
וזה קל להיות אינטרסנטית...תכלס...כולם אינטרסנטים...זה רק בריא והגיוני להיות אינטרסנט.
זה קל לא לתת לאנשים משהו לצפות לו.
אני חושבת שאני קצת מפחדת לאכזב.
והנה...הרשימה מתארכת...כמה פחדים יכולים להיות לבן אדם אחד?
סביר להניח שאם השנים יתווספו רק עוד פחדים.
אז מתישהו בקרוב אני אצטרך להתחיל לפענח את כל הפחדים שלי.
כי זה קשה לעשות משהו שאתה לא יודע איך לעשות.
העולם יכול להגיד,"פשוט תעשי",אבל אני צריכה לדעת איך.
אבל אני מניחה שזה הקטע...העולם לא יודע מה אדם כמוני צריך לעשות.
העולם לא יכול לכוון אותי לכיוון הנכון.
היקום אולי.
למקרה שלא הבנתם...העולם זה האנשים והיקום זה משהו מסתורי שאי אפשר להסביר...אם תרצו משהו פשוט אז אתם יכולים לקרוא לזה אלוקים.
לא תמיד הייתי מטומטמת.
פעם הייתי הרבה יותר טובה...ונעימה לסביבה...ומאושרת.
אבל שום דבר לא נשאר לנצח.
אני צריכה להתחיל למיין...מה אני יכולה לעשות אבל בוחרת שלא...ומה פשוט שורף לי בנשמה לעשות.
כי אני לא תמיד הייתי כזאת.
לא תמיד הייתי חשדנית.
לא תמיד הייתי אחת שמתעלמת מקיומם של אנשים אחרים.
לא תמיד הייתי אחת ששונאת לגעת בחיות אחרות.
זה כאילו הפכתי לבן אדם אחר...שאני פשוט לא מאושרת ממנו.
מכירים את זה?
שאתם אוהבים מישהו...אבל הוא מזיק לכם?
ככה אני עם עצמי...אני אוהבת את עצמי...אבל אני גם הרס...אני הורסת לעצמי.
בכללי נראה לי שתכונה של הרס עצמי זה משהו שעובר במשפחה שלי.
וזה מדהים איך אף אחד לא יכול לעזור לי.
אף אחד שאני מכירה בכל אופן.
זה כאילו...שכל כך רע לי...ואני כל כך מתוסבכת עם עצמי.
ואף אחד פאקינג לא רואה.
ואם הם רואים...הם מתעלמים.
כמוני.
קארמה.
אני מרגישה מחוברת לקארמה...אני מרגישה שאני והיא דומות.
אני בעצמי מרגישה כמו מראה של היקום.
אני לא יודעת אם זה העולם שמחזיר לי את מה שאני נותנת.
או אני שמחזירה לעולם את מה שאני מקבלת ממנו.
הרי אף פעם לא הייתי רעה למישהו שהיה טוב אליי.
נדיר שנתתי למישהו יחס שלא קיבלתי ממנו מלכתחילה.
בכללי...אני אדם שאוהב רק את מי שאוהב אותו קודם.
אני בכלל לא מסוגלת לאהוב מישהו שלא אוהב אותי.
אני מתעקשת להיות זאת שתאהב פחות...כי ככה אף אחד לא נפגע.
כי אני לא פוגעת באנשים...לא ברגשות שלהם...לא בכוונה.
אני חושבת שגיליתי משהו על עצמי.
אני לוזרית.
אני פאקינג לוזרית.
אבל שוב לא תמיד הייתי לוזרית.
אני פשוט לא מצאתי משהו ששווה להילחם עבורו.
לא אהבה.
לא משפחה.
לא עתיד.
אני חיה רק בשביל עצמי.
לא בשביל המחר.
לא בשביל מישהו אחר.
אלא רק כי אני פשוט רוצה להיות חיה.
זה רק טבעי ואנושי.
תסלחו לי...שאני לא רוצה לעשות דברים מדהימים וגדולים ולעזור לאנשים.
אני מעדיפה לחיות ופשוט להיות אדיבה לאנשים אחרים.
זה מספיק.
להקשיב למישהו אחר.
להרגיש אמפתיה.
לנחם.
לתת עצות.
לא משהו גדול.
פשוט לתת להם את כל מה שאף פעם לא נתנו לי.
שורה תחתונה.
אני לא יכולה לצפות שדברים ישתנו כשאני לא באמת מתאמצת לשנות אותם.
זה דורש קושי.
להתאמץ.
ולמישהי שכל החיים שלה תמיד הלכה בדרך הקלה...טוב זה לא קל.
השינוי הזה יכאב...ואם אני רוצה לעשות אותו...אני צריכה להבין שזה יהיה קשה ושזה שאני רוצה להשתנות...זה פשוט לא מספיק.
רק לרצות...זה לא מספיק.
צריך לעשות ועוד איך לעשות...צריך להתאמץ לעשות דברים קשים.
כי מנסיון.
לפעמים אין דרך אחרת...
;){kind=link}