עם ההתבודדות של עצמי.
וכן.
אני באמת בסדר עם זה.
אבל זה לא תמיד בסדר.
לפעמים אני פשוט צריכה מישהו.
מישהו שילווה אותי.
לא להיות לבד.
אני לא מפחדת להיות לבד.
הכל פשוט כל כך משעמם כשאתה עושה אותו לבד.
אבל בעצם...אני לא חושבת שבאמת ניסיתי לחיות לבד.
ללכת למקומות לבד.
לאכול לבד.
לעשות קניות לבד.
אולי זה לא כזה נורא?
אולי אני צריכה לתת לזה צ'אנס?
הרי אני לא יכולה לעצור את החיים שלי רק כי אין לי אף אחד נכון?
זה פתטי.
אני יכולה לעשות את זה.
אבל האם אני רוצה לעשות את זה?
האם אני באמת רוצה לצאת לאכול כשאני לבד?
לא.
עדיף להישאר בבית.
האם אני באמת רוצה לצאת לקניות כשאני לבד?
זה לא כזה נורא...אבל זה יותר כמו סידורים מאשר בילוי.
כי את לבד.
יש מעט דברים שכיף לעשות לבד.
כמו נגיד להתקלח,(למרות שיש כאלה שיחלקו עליי) או לקרוא,או לצייר,או לשמוע מוזיקה...כל הדברים שאני הכי אוהבת בעולם...הם דברים שעושים אותם לבד.
אולי בגלל זה אני אוהבת אותם.
כי אני לא יכולה לאהוב משהו שדורש עוד מישהו...כמו משחקים...כי אין עוד מישהו.
כשיש לך חבר...מישהו או מישהי שמלווה אותך בחיים...ואוהבת את אותם הדברים כמוך פתאום אתה מגלה עוד דברים שאתה אוהב.
אולי בגלל זה נאמר "לא טוב היות האדם לבדו".
כי הרי יש כל כך הרבה כיף ושמחה שנמנעים ממך...רק כי אתה לבד.
האם זה הגיוני?
אני אפילו לא יודעת מה אני מפסידה...כי אני כל הזמן לבד.
וכשאני לא רוצה להיות לבד...אני עדיין לבד.
;){kind=link}