פשוט חרא.
אין לי סיבה מוצדקת.
הדברים הרגילים.
המועקה הזאת שבחזה.
החרדה מהלא נודע.
הלוואי שדברים היו קלים יותר.
אני שונאת שיש לי זכות בחירה.
המשפט הכי מוזר שכתבתי.
ואני לא בטוחה אם אני באמת מתכוונת אליו...אבל יש בו טיפת אמת.
למה אני צריכה לבחור?
למה היקום לא יכול פשוט לגרום לדברים לקרות בשבילי?
לא דברים רעים.
פשוט...שמשהו יקרה.
משהו בלתי נמנע.
גורל אם תרצו.
אני פשוט...לא יודעת...אבודה.
לא יודעת מה אני עושה.
אולי אני חושבת יותר מידי.
למעשה זה בדוק...אני בן אדם שחושב יותר מידי...אי אפשר להכחיש את זה.
איינשטיין אמר שההגדרה של אי שפיות היא לעשות את אותו הדבר שוב ושוב ולצפות לתוצאה שונה.
זה מה שקורה לי.
אני עושה כרגיל...את הדברים הרגילים...ואני מצפה שהחיים שלי יראו אחרת.
זה כזה דפוק.
אני כזאת דפוקה.
אבל אנשים שהם לא דפוקים קצת מפחידים אותי.
כי אולי הם דפוקים בצורה נסתרת.
אני דפוקה בכל כך הרבה דרכים.
ואני אפילו לא בטוחה אם יש משהו דפוק אחד ששמרתי לעצמי.
את הכל חשפתי.
אני רוצה שאנשים יכירו אותי לפני שהם בכלל מתקרבים אליי.
בגלל שאני מפחדת שכאשר הם יגלו אותי...הם יקחו צעד אחורה.
זה פשוט לא נעים.
ההרגשה הזאת.
אבל תכלס אין הרבה אנשים שאני רוצה שיתקרבו אליי.
זה פשוט כואב.
זה בחזה וזה כואב.
אני לא נהנית לחיות.
זה לא כיף לי.
למה זה לא כיף?
אולי זה כי אני לא יודעת איך לעשות את זה.
איך לחיות.
אני מרגישה כל כך פתטית.
יש אנשים שהיו מתים לחיים כמו שלי.
אבל זה לא בשליטתי.
אני באמת מרגישה בן אדם זניח.
לא חשובה.
אני כל כך צריכה הוראות.
ספר שכתוב בו בדיוק מה עליי לעשות.
כמו מתכון.
אני לא יוצאת מזה.
אני מסתובבת מסביב באותה הכיכר...באותם הרחובות...וזה תמיד אותו הדבר.
נמאס לי.
אבל אני לא יודעת מה לעשות לגבי זה.
אני לא יודעת מה אני רוצה לעשות לגביי זה.
אז אני פשוט אנסה.
מקסימום אני אבזבז את הזמן שלי.
אבל אני אנסה.
;){kind=link}