אני רק חושבת על זה לפעמים.
מדמיינת שזה קורה לי כשבעצם...כשבעצם אף פעם לא באמת הרגשתי מה זה לאהוב מישהו בתשוקה.
בטירוף.
לאהוב בו הכל עד כדי כאב.
הלוואי שהייתי יכולה להצביע על אדם אחד ולומר..."אהבתי אותו...וזה היה הדבר הכי טוב שקרה לי".
אבל לא...לא היה לי דבר כזה.
ואני לא בטוחה אם יהיה לי.
שום דבר לא בטוח אצלי.
משום מה...זה נראה שהחיים של כולם מתוכננים ומסודרים.
הם יתחתנו...ויביאו ילדים...ופשוט יחיו...ורק אצלי...הכל אם.
לא כשאני אתחתן...אלא אם אני אתחתן.
לא כשיהיו לי ילדים...אלא אם יהיו לי ילדים.
אם אני אחיה בכלל מספיק זמן כדי לעשות את כל זה.
זה מעצבן את ההורים שלי...שאני אומרת דברים כמו "אני לא אתחתן","לא יהיו לי ילדים".
למה לא?
כי זה לא מה שאני רוצה...
אני רוצה לאהוב...לא להתחתן.
אני רוצה ללמד מנסיון חיי...לא להיות בהריון ולהסתובב עם תינוק בעגלה.
אבל זה נורמלי לא?
שאני לא רוצה את כל זה?
משום אצלי הכל כל כך מסובך.
החיים שלי כל כך פשוטים שאני פשוט מתעקשת להרוס אותם...אה?
אבל לא.
החיים שלי לא פשוטים.
אני לא אוהבת אותם.
לדעתי החיים שלי בינוניים.
לא רעים ולא טובים.
פשוט חיים משעממים בלי שינויים.
ואני לא יכולה שלא להתפלל עמוק בתוכי...שיום אחד אני אמצא מישהו שיגרום לי לרצות את הכל.
חתונה.
ילדים.
להזדקן.
את כל החבילה הצפויה.
אבל יש לי הרגשה שאם אני אמצא מישהו כזה...שיגרום לי לרצות את הכל...החבילה הזאת תהיה הכל חוץ ממשעממת.
"מה ששייך לך יגיע עד אלייך"
אני פשוט צריכה לחכות והוא יגיע עד אליי נכון?
אני יודעת מה התשובה...."לא".
אבל הלוואי והכל היה עד כדי כך פשוט.
שהייתי מסתכלת עליו ויודעת...שזה הוא.
זה מי שאני רוצה לאהוב לנצח.
ואותו דבר הוא.
זה אולי סיפור משעממם.
אבל זה נראה בלתי אפשרי כרגע.
מדע בדיוני.
שאני אמצא מישהו שאני מאוהבת בו והוא מאוהב בי בחזרה?
בלתי אפשרי.
אף אחד לא מבין.
אף אחד הוא לא אני.
אי אפשר להבין בן אדם רק ממה שהוא אומר.
צריך להרגיש את זה.
יום יום.
החיים שלי פשוט תקועים.
כמו מכונית בצד הכביש.
ואני מנסה להתניע...אבל לא מצליחה.
אני פשוט לא יודעת איפה הבעיה.
ובטח שלא איך לפתור אותה.
אז אני פשוט מחכה...שמישהו יעצור בצד ויעזור לי.
או יותר טוב...יגרום לי לוותר על המכונית המצ'וקמקת שכל הזמן מתקלקלת...ויקח אותי למקום אחר.
מקום עם הרבה ירוק.
ואוויר נקי.
ושמש אביבית.
וירח שמאיר באור חזק.
ופרחים.
ומרחב.
והרבה ספרים...ואולי גם משהו לשתות.
מקום שבו הזמן נעצר...ואתה סופג כל רגע כל חום...כל טעם...עמוק לתוך הנשמה.
מקום בו הזיכרונות נחרטים לך בזיכרון ובלב...ככה שאתה לעולם לא תשכח.
אבל זה יותר מידי לבקש.
זה מדע בדיוני.
דבר כזה נהדר לא יקרה לי.
אבל לא יזיק לבקש נכון?
;){kind=link}