אני בתור ילדה הייתי סקרנית מאוד.
שאלתי הרבה שאלות.
על כל דבר.
אהבתי לשאול שאלות שלי בתור ילדה נראו קשות.
ואהבתי את זה שלאבא שלי תמיד היה תשובה.
היום זה כבר לא ככה.
היום אני כבר לא יכולה לשאול את השאלות שאני באמת רוצה לשאול.
הן פשוט...טוב...אף אחד לא יכול לענות לי עליהן.
הרי זה משהו כל כך אישי.
או מטורף מידי.
הלוואי שנסיעה בזמן הייתה אפשרית.
אומרים שכל מה שצריך לקרות קורה...ושלשנות את העבר...זאת טעות.
אני אומרת ממש לא.
אני אומרת שיש דברים שלא היו צריכים לקרות.
לא הכל גורל.
לא הכל זה מלמעלה.
אני ממש סקרנית.
אם זה אפשרי.
אם נסיעה לאחור אפשרית.
הרי...ההיגיון אומר שלא.
אי אפשר לחזור לאחור.
דקה שעברה לא תחזור שוב פעם.
אז הלוואי.
הלוואי שהייתי יכולה לעצור דברים רעים מלקרות.
מלכתחילה.
הלוואי והייתה לי איזושהי שליטה על מה שקורה.
אני מניחה שיש אנשים שעושים את אותם הדברים כמוני.
מזהירים.
מלמדים מהי אחראיות.
מרפאים.
מדריכים.
מהווים תמיכה נפשית.
וזה הכל...כדי למנוע מבני אדם להיפגע ואף למות.
יש אנשים שמוסיפים טוב לעולם...ויש אנשים שמונעים מדברים רעים לקרות.
ההבדל הוא.
שאלו שמונעים...בחיים לא ידעו אילו חיים הם הצילו.
ואלו שמוסיפים טוב...תמיד יזכרו את האנשים שלהם עזרו בדרך.
אני סקרנית לראות איזה סוג של בן אדם אני אהיה.
אני מניחה שהייתי רוצה להיות מאלו שמונעים.
אלו שעוצרים את ההידרדרות.
אלו שלא הצליחו למנוע מהדברים הרעים לקרות.
אני מעדיפה להיות כזאת.
מלהיות אחת שמפצה את אלו שנפגעו.
למה אדם צריך להגיע לשפל כדי לקבל עזרה?
איזה מין בני אדם נהיה אם לא נעזור לאלו שעוד יכולים לעמוד על רגליהם?
אפילו אני לא יודעת עד כמה באמת הסקרנות שלי גדולה.
אני רק יודעת שהיא גוברת מיום ליום.
מיום ליום רק נוספות לי עוד ועוד שאלות.
ואני אפילו לא זוכרת אותן ברגע שהן נשאלות בראשי.
אני פשוט ממשיכה בחיי...והן נשארות שם...בתת מודע...מחכות לתורן.
;){kind=link}