עמוד ראשי  |  התחבר או אם אינך עדיין רשום, הרשם בחינם.
  בלוגר  
אודות

אני חושבת שאני מספיקה.
שיש לי את כל מה שאני צריכה.
אני רוצה להינות ממי שאני עכשיו.
אני במסע ארוך של להכיר את עצמי כל יום מחדש.
כי כל יום אני קצת אחרת.
לא חשבתי שאני אי פעם אשתנה.
אבל החיים מפתיעים אותך.

"יש בן חורין שרוחו רוח של עבד, ויש עבד שרוחו מלאה חירות; הנאמן לעצמיותו - בן חורין הוא, ומי שכל חייו הם רק במה שטוב ויפה בעיני אחרים - הוא עבד."


[sunshinebloger97@gmail.com]
חברים
ילדאישLadyoftheflowersorcoאוריוןbroken wingsjust mor
נעמונתטיגר הבובהEscobar1RainAni KarmaKimutim
Just a JoeMs.deathhaunted princessשריליןשמי הוא גיאקרנפית ארץ ישראלית
פאוליתאחת שיודעתנופקXGeminiSpace Girledya
אופירIsrael.lThe darkDo what I wantɛAngelɜפיה טובה
YN71IM AL
ארכיון

חשופה

22/03/2018 05:26
Venus
אני מנסה למצוא מטרה.
משהו שאני טובה בו.
לא סתם טובה בה.
מומחית בו.
משהו שאני יכולה לזרוח דרכו.
האם זו בקשה גדולה מידי?
לא להיות בינונית.
לא להיות משעממת.
לא להיות סתם עוד אחת.
במה אני טובה?
כאילו...במה אני באמת טובה?
האם ליקום יש תוכנית בשבילי?
האם אני בכלל אחיה מספיק זמן כדי להגיד,"ראיתי הכל,חוויתי הכל,זמני הגיע".
אני רוצה להזדקן.
לא יודעת למה.
הרי זה לא כיף.
אני רוצה פשוט להיות פה.
הרבה הרבה זמן.
אם היה אפשר להישאר צעיר בהליך הזה...זה היה מעולה.
כל שנה שעוברת מרגישה מבוזבזת.
אני מבזבזת את זמני.
לא ממצה את מה שיש לי לתת ולא את מה שיש לעולם לתת לי.
זה כי אני כל כך מפחדת.
מפחדת לחיות.
מפחדת לעשות טעות.
הרי זהו עולם כל כך מפחיד.
זה לא כזה קשה להרוס לעצמך את החיים.
אני לא מרגישה את זה ביום יום.
אבל זה בהחלט עוצר אותי.
מה אם אני אפשל?.
מה אני אעשה אז?
מה אם אני אפגע במישהו?
כאילו ממש אפגע במישהו?!
איך אני אוכל לחיות אם עצמי?
נראה לי שרק אני פוחדת ממה שאני עלולה לעשות וכל העולם פוחד ממה שהוא עלול להחמיץ.
אני תמיד הייתי הפוכה.
אבל אני בטוחה שיש איפשהו תרופה למחלה שלי.
לחשיבת יתר.
לספיגת יתר.
להרס עצמי.
לטמטום.
לילדותיות.
לבריחה מחוסר אחריות.
אני הולכת ומתבגרת והפער בין מי שאני למי שאני אמורה להיות גדל מיום ליום.
אני אמורה להיות אחראית.
בוגרת.
נורמלית.
אבל אני לא.
אני לא רוצה להיות.
אני רוצה להישאר ככה.
אבל משום מה...זה מפריע לי.
הפער.
אבל מי אמר שאני צריכה להיות ככה?
מי אמר שאני צריכה לדאוג לעתיד שלי?
אני רק רוצה להינות מהאוויר שאני נושמת.
להרגיש את השמש האביבית על עורי.
לראות את השמחה שיש לאנשים אחרים ולחייך.
להתפלל שהעולם לא יקרוס.
אני רק צופה.
אני לא שחקנית.
לא ניצבת.
לא תסריטאית.
לא בימאית.
אני רק צופה.
ואני לא בטוחה אם אני בסדר לגבי להיות צופה כל חיי.
אבל כרגע.
ככה אני לומדת.
מה טוב ומה רע.
איפה אדם מתחיל לרדת בדרך חשוכה.
איך להתחמק מהאבנים שבדרך.
אני מסתכלת על כולם.
וככה אני לומדת בעצמי איך לשרוד בג'ונגל הזה.
אבל אני לא באמת יכולה לשרוד לבד.
למעשה אני לא חושבת שיש הרבה אנשים שיכולים לשרוד לבד.
וגם אם כן.
גם אם אני כן יכולה לשרוד לבד.
זה לא אומר שזה הדבר הנכון בשבילי.
בני אדם צריכים אחד את השני.
וזה מפחיד אותי.
כי אני מרגישה לא מוגנת.
מרגישה שאין אדם אחד שהוא בצד שלי.
שהוא שומר עליי.
אני מרגישה חשופה...ובלתי ניראת.
אם רק היו רואים אותי...זה היה כל כך קל לפגוע בי.
אז אני רוצה להישאר בלתי ניראת עוד קצת.
אני רוצה להישאר אני...חסרת דאגות...בלי עוד טראומות לאוסף.




edya
כתיבת תגובה:
שמכם:

אימייל:

קישור:

תגובה:


הקלד את המספר המופיע בתמונה: