אנשים מתים,נרצחים,מתאבדים...והעולם ממשיך כהרגלו.
ברגעים כאלה אתה מבין כמה הכל זה הבל הבלים.
בכל מקום.
אתה מחפש סימן של עדות שמשהו מזוויע קרה...אבל זה נמחק מהר מידי.
מישהו שאני מכירה נהרג.
לא מכירה טוב.
למעשה בחיים לא דיברתי איתו.
פשוט הבחנתי בו.
אי אפשר שלא היה להבחין בו.
אני זוכרת את הפעם האחרונה שראיתי אותו...לפני חצי שנה...הוא היה נראה כל כך מאושר...הוא היה נראה מסופק.
אני זוכרת את כל שאר הפעמים שראיתי אותו...בהן הוא היה נראה משועמם או עייף.
אבל הפעם האחרונה...באופן מפתיע...הייתה הפעם שבו ראיתי אור בפניו.
ראיתי שטוב לו.
אני שונאת את עצמי על כך.
איך אני יכולה לזהות רגשות של אנשים שאני בכלל לא מכירה?.
למה אני עושה את זה לעצמי?
עכשיו הוא נחרט לי בלב ואין שום דבר שאני יכולה לעשות לגבי זה.
אני חושבת על אחותו.
חושבת על מי שהכיר וצחק איתו.
וכואב לי.
הוא היה טהור וטוב.
ראית לו בעיניים.
שהוא בחיים לא עשה משהו רע ולא יעשה.
אני לא יודעת איך להתמודד עם זה.
יותר מידי אסונות מסביבי.
והרי מה ביקשתי?
שכל מי שמסביבי יהיה מאושר?
אי אפשר להיות מאושר לנצח.
מתישהו משהו יפיל אותנו בחזרה לאדמה.
אני מדחיקה את הרגשות שלי.
מדחיקה את הבכי.
ועכשיו אני מבינה גם למה...אין לי זכות לבכות.
אין לי זכות לבכות על מישהו שבכלל לא ידבר איתי.
אין לי זכות לבכות על ילדה שהתעלמתי מההודעות שלה בווצאפ.
וזה כואב.
אני יודעת זה ישמע מופרך.
אבל אני יכולה להרגיש כשמישהו מת.
לאחר שמישהו מת...העולם נהיה שקט...רגוע...כאילו אחרי משהו נוראי.
והיום בבוקר הרגשתי את זה.
אבל חשבתי שזה האביב...שזו תקופה שמרגישה כמו חג.
אבל לא.
זה היה זה.
השקט שלאחר המוות.
הריקנות.
הקרירות.
והשקט המחריד.
;){kind=link}