עמוד ראשי  |  התחבר או אם אינך עדיין רשום, הרשם בחינם.
  בלוגר  
אודות

בלוג סיפורים ורגעים קטנים.
1997.
מזל שור.
חלום-להיות חופשייה.

"יש בן חורין שרוחו רוח של עבד, ויש עבד שרוחו מלאה חירות; הנאמן לעצמיותו - בן חורין הוא, ומי שכל חייו הם רק במה שטוב ויפה בעיני אחרים - הוא עבד."

~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~
sunshinebloger97@gmail.com
~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~
חברים
טיגר הבובהEscobar1RainAni KarmaKimutimJust a Joe
Ms.deathhaunted princessשריליןשמי הוא גיאקרנפית ארץ ישראליתפאולית
אחת שיודעתlove myselfנופקXGeminiSpace girledya
אופירIsrael.lThe darkDo what I wantɛAngelɜפיה טובה
YN71IM AL
סיפורים קצרים
סיפור קצר-בשמלה שחורה

כתבתי סיפור בהמשכים!
אתם מוזמנים ללחוץ על התמונה ולקרוא את החלק הראשון.
מקווה שתאהבו :)

בשמלה שחורה
הבחירה של הלב
•  פרק 1
•  פרק 2
•  פרק 3
•  פרק 4
•  פרק 5
•  פרק 6
•  פרק 7
•  פרק 8
ציטוט אהוב

"עם חופש,ספרים,פרחים והירח,מי לא יכול להיות שמח?"- אוסקר ווילד
מרוב אהבה שותק

סיפור קצר- בשמלה שחורה (חלק 9 ואחרון)

04/03/2018 17:56
sunshine
סיפורים, סיפור אהבה, אהבה מסובכת, אהבה
יצאתי החוצה ונזהרתי שלא להיתקל באף אחד מהאנשים שעמדו בחוץ.
ואז נפלתי.
חרא.
אני מרגישה כאילו העולם מכה אותי.
שק חבטות של היקום.
"את בסדר?",שאל קול מוכר.
הרמתי את ראשי.
ושם הוא היה.
דין הושיט את ידו כדי לעזור לי,ואני לא ידעתי מה לעשות עם עצמי.
היססתי אבל בסופו של דבר נתתי לו את ידי.
הייתי המומה.
הסתכלתי על דין שלפי בגדיו התחפש רובין הוד.
הוא הסתכל עליי שונה...לא יודעת מה...אבל משהו היה שונה בו.
ואז הבנתי.
אני לובשת מסכה,החלקתי את שיער,לבשתי כפפות תחרה...עשיתי הכל כדי שלא יזהו אותי.
דין לא מזהה אותי.
אחרי כמה שניות שמתי לב שאני עוצרת את הנשימה.
הוא הסתכל על רגליי.
"מה נעשה?,את מדממת",הוא אמר בחיוך מנחם.
הורדתי את ראשי והסתכלתי על ברכי הימנית.
שיט.
"בואי",הוא אמר ולקח את ידי.
נכנסנו בחזרה למועדון.

ישבתי על חומת אבן נמוכה מחוץ למועדון ודין ירד על ברך אחת כדי לבחון את הפצע.
אני לא יודעת מה לעשות.
הוא באמת לא מזהה אותי?.
חשבתי כשפתח בקבוק מים.
הוא הרים את הרגל שלי ושפך מים על ברך.
המים היו קרים וקצת נרתעתי.
אחרי זה הוא התבונן על הפצע מקרוב כדי לראות שהכל נקי.
הוא הוציא מתוך קופסה קטנה של עזרה ראשונה שהביאו לו משחה כלשהי.
הוא בא למרוח לי את המשחה על הפצע אבל קפצתי בבהלה ותפסתי במפרק ידו.
לא יודעת מה זה אבל בטוח שזה ישרוף.
נדנדתי בראשי לשלילה.
והוא הסתכל עליי עייף,"את רוצה שהפצע יזדהם ושתישאר לך צלקת?".
שחררתי את ידו ונתתי לו לטפל בי.
זה ממש שרף ולא יכולתי שלא להוציא קול קטן של סבל.
קיוותי שהוא לא מזהה את קולי.
עינוי אמיתי.
אחרי זה הוא חבש את ברכי וכשסיים אמר,"זהו. זה לא היה כזה נורא נכון?".
הסטתי את ראשי הצידה ולא הבטתי בו.
הוא צחק.
הוא לקח את שתי ידיי ועזר לי לקום.
"את אילמת או משהו כזה?",הוא שאל בצחוק.
התעלמתי ממנו.
"את מזכירה לי מישהי את יודעת",הוא אמר לעצמו וחשב על משהו.
עזבתי את ידיו.
לחשתי בשקט,"תודה",בתקווה שזה יגרום לו לרדת ממני.
הוא חייך את החיוך הנבוך החמוד הזה שלו,"דין",הוא אמר.
לא עניתי לו,רק הבטתי בעיניו.
הוא באמת לא מזהה אותי?.
"ואת?",הוא שאל.
הלב שלי דפק מהר...אני לא יכולה לומר לו.
שוב פעם נדנדתי בראשי לשלילה.
"איזו בחורה קשה!,אל תדאגי אני לא מתחיל איתך!,אני רק רוצה לדעת את השם!".
השפלתי את ראשי ודחיתי את בקשתו שוב.
"באמת?!. אני בכלל באתי לפה לחפש מישהי אחרת".
הרמתי את ראשי במהירות והבטתי בו בשאלה.
בשנייה אחת כל הביטחון שלו נעלם.
הוא התיישב על החומה ואמר,"אולי בעצם זה לא רעיון טוב".
התיישבתי לידו והקשבתי לו.
זה היה מוזר,אבל איכשהו גם כשלא דיברתי הרגשתי ששנינו מנהלים שיחה.
כאילו הוא יכול להבין אותי גם בלי מילים.
"חבר שלי אמר שאני אובססיבי",דין אמר כשמבטו בשמיים.
"אבל את יודעת",הוא הסתכל עליי,"אני פשוט...ממש רוצה מתגעגע אליה".
הוא מאוהב...חשבתי לעצמי וחייכתי.
הוא הסתכל עליי במבט בוחן.
והורדתי את החיוך במהירות.
"יש לכן חיוך דומה",הוא אמר וחזר להסתכל אל השמיים.
הלב שלי נרגע.
לרגע חשבתי שהוא מזהה אותי.
"אני לא יודע למה אני ככה. אני פשוט לא יכול לוותר עליה. לפחות להגיד לה. שתדע. את מבינה?",הוא שאל אותי.
כן,הנהנתי בראשי.
אתה אף פעם לא יודע מתי אתה עובר את הגבול בין אובססיביות לאהבה.
זה נראה שדין באמת מאוהב בבחורה הזאת.
אני סתם אובססיבית לגבי תומר.
הרמתי את ראשי והבטתי בשמיים.
השמיים היו בהירים וראו את הכוכבים.
מוקדם יותר השמיים היו אפורים ומעוננים...אבל הלילה...הרגשתי שרק מלהביט בהם הלב שלי מתמלא באור.
אחרי דקה של שקט הוא אמר,"זה לא שאין לי אומץ. אני פשוט...אני לא רוצה לדעת. אם היא תדחה אותי...מה אני אעשה אז?".
לקחתי את ידו.
ניסיתי לנחם אותו...לתת לו אומץ.
פתאום הרגשתי שאני מכירה אותו יותר טוב.
מכירה אותו באמת.
מדהים איך זה שאהבה גורמת לאנשים לפתוח את הלב.
למרות שמבחינתו אנחנו שני זרים...הוא עדיין משתף אותי.
זה אמור להיות מוזר.
אבל זה לא מוזר לי בכלל.
מעניין אם הוא היה מזהה את ידיי אם לא היו לי כפפות - חשבתי לעצמי מחשבה מיותרת.
"אני צריך לומר לה?",הוא שאל אותי כלו מרוגש.
הנהנתי לחיוב.
הוא חיבק אותי בשמחה.
החיבוק היה קצת ארוך ממה שהרגשתי שהוא אמור להיות.
הוא עזב אותי והסתכל עליי במבט שואל...כאילו הייתה לו שאלה שלא היה בטוח אם לשאול אותה.
בסופו של דבר הוא הסיט ממני את מבטו.
הוא חייך ועזר לי לקום.
"אז אני הולך!",הוא אמר ובהיסוס קל רץ אל תוך המועדון.
פתאום הלב שלי כאב.
לא יודעת למה.
הנחתי את ידי על הלב ועיסתי אותו בתנועות סיבוביות.
לרגע רציתי שהוא יחזור.
לא רציתי שיעזוב אותי לבד.


השפלתי את ראשי ואז שמתי לב שליד רגליי נמצאת קופסת עזרה ראשונה.
הוא שכח להחזיר אותה.
חזרתי אל תוך המועדון בצליעה קלה והחזרתי אותה אל הברמנית.
יצאתי החוצה ועמדתי על שפת המדרכה.
הרמתי את ידי בניסיון לתפוס מונית
פתאום מישהו תפס בידי.
הופתעתי מאוד לראות את דין עומד מולי.
הוא הביט בי במבט חודר.
הוא אמור להיות בפנים...למה הוא יצא החוצה?.
"יש לכן ריח דומה",הוא הכריז.
לא הבנתי על מה הוא מדבר.
"כשנפגשנו בפעם הראשונה...היא לבשה שמלה שחורה והיה לה ריח מדהים של וניל",הוא עצר רגע ונשם עמוק,"אני פשוט...",הוא נראה נסער,"את מריחה כמוה".
פתאום הוא הסתכל עליי אחרת.
כאילו הוא באמת רואה אותי.
"מאיה זאת את?",הוא שאל אותי בשקט.
לא יכולתי שלא להירתע לאחור.
אבל הוא מיד קירב אותי אליו בחזרה.
"זאת את",הוא החליט,"איך זה שזאת את?",הוא שאל אותי מבולבל.
נתפסתי.
"מה?",שאלתי כי לא הבנתי את השאלה.
הוא נגע בפניי,מבטו היפנט אותי ושקעתי בתוך עיניו.
הוא הוריד את המסכה מפניי.
ונרתע לאחור,"זאת סוג של בדיחה נכון?",הוא אמר כועס.
לא ידעתי מה קורה.
שנאתי את איך שהוא הסתכל עליי עכשיו...הוא נראה מזועזע מזה שהוא דיבר איתי.
דיבר איתי על הבחורה שזה הוא מאוהב.
הסטתי את פניי ממנו.
אני מריחה כמוה...כמו מי?.
אוי כואב לי הראש.
"מאיה",הוא אמר והפנתי את ראשי אליו.
תוך שנייה הוא הגיע אל מול פניי.
"רציתי לומר לך...אני אוהב אותך".
המוח שלי התרוקן.
פשוט הבטתי בו המומה.
"אני כבר...כבר שנים אוהב אותך. וזה לא נעלם. לא משנה מה אני עושה. בכל פעם שאני רואה אותך. אני פשוט מרגיש שאני לא רוצה לעזוב אותך".
הוא אוהב אותי?
למה הוא אוהב אותי?
מה הוא דפוק?.
לא שיש בי משהו רע...אבל עדיין.
אני לא בטוחה שאני יודעת מה לעשות עכשיו.
הוא לקח את ידי ושילב את כפות ידיו בשלי.
"אני לא יכול להתרחק ממך. אני לא רוצה להתרחק ממך יותר. אבל אם תגידי לי...אז...אז אני אעצור פה".
הבחורה שהוא ידבר עליה...הייתה אני?.
למה אני מתקשה להבין את זה?
"אני לא מבינה",אמרתי בלי להביט בו.
הוא נאנח,"איך זה שאת לא מבינה?".
"לא יודעת".
"אני אמרתי לך אז שהתגעגעתי אלייך. רצית שתבואי אליי...אבל לא קלטת...עכשיו אני אומר לך בפירוש שאני אוהב אותך ואת עדיין לא קולטת?",הוא שאל כמתקשה להאמין.
אז...הוא מתכוון ליום הולדת של תומר.
הוא אמר לי כל שנייה שהוא מתגעגע אליי...לזה הוא התכוון?
איך הייתי אמורה להבין את זה?
שתקתי.
"פשוט תגידי לי כן או לא.",הוא אמר.
"לא יודעת!".
"מאיה!",הוא אמר בתסכול.
הוא עזב את ידי בכעס.
"את רוצה שאני אחליט בשבילך?",הסתכלתי עליו...אף פעם לא ראיתי אותו ככה.
זה נראה שכואב לו.
גם לי כאב.
הרגשתי כאילו מישהו מחזיק לי בלב ומועך לי אותו.
"לא יודעת",אמרתי.
"אוקי. הבנתי. אל תדאגי",הוא אמר,"את לא שם".
לא עניתי לו.
הוא הסתכל עליי מבט סוער...הוא לא חייך.
דין תמיד מחייך.
הוא כל הזמן בצורה מעצבנת מחייך.
גם כשהוא מבואס הוא מחייך.
הוא הסיט את מבטו ממני ואז הוא פנה לאחור.
אל תלך.
רציתי לומר לו...אבל המילים לא יצאו לי מהפה.
הסתכלתי על גבו.
הוא התחיל להתרחק ממני.
הוא הולך...הוא עוזב אותי...למה הוא עוזב אותי עכשיו?
אל תלך! המוח שלי צעק.
הוא המשיך ללכת.
"דין!",צעקתי.
הוא עצר במקומו.
"דין!",צעקתי שוב כי רציתי שהוא יסתובב אליי.
איכשהו הוא עשה בדיוק מה שרציתי שהוא יעשה.
"אני לא יכולה לבוא אלייך!",צעקתי והצבעתי על ברכי הימנית והחבושה.
הוא השפיל את ראשו ואז התחיל להתקדם לעברי.
ואז הוא הגיע אליי עצר וחיכה שאדבר.
אדיש לגמרי אליי...מביט בי...אבל מבטו עבר דרכי.
אבל לא ידעתי מה לומר.
"את מתכוונת לומר משהו או ש-",קטעתי אותו בנשיקה.
לא תיכננתי את זה.
לא שלטתי על זה.
פשוט עשיתי את זה כי אני מטומטמת.
אחרי שלוש שניות כשהבנתי מה אני עושה הרחקתי את שפתיי מפיו.
למה עשיתי את זה?
הוא חמוד,הוא חתיך,הוא אמר לי שהוא אוהב אותי...זה עשה לי קצר במוח.
אוי ואבוי!
הרמתי את ראשי והבטתי בדין שהיה המום.
הוא פשוט נשאר עם הפה פתוח ובהה בי.
למה נישקתי אותו?...רציתי להרוג את עצמי.
"אם התחלת משהו את צריכה לסיים",הוא אמר אחרי כמה שניות של שקט.
 הוא אחז במותניי.
"את התחלת. אני רק ממשיך",הוא הסביר ונישק אותי בבת אחת.
הרגשתי שכל העולם מסביבי מוצף באור עד שהוא נעלם לגמרי בתוך ים של אור.
ריחפתי.

גם אני לא יכולה להתרחק ממנו.
מהיום שהכרתי אותו כמה שניסיתי להדחיק את איך שהוא גורם לי להרגיש...בסופו של דבר זה לא בשליטתי.
לא יודעת כמה זמן עמדנו שם והתנשקנו...זה הרגיש כמו חלום ארוך.
"זה לא הגיוני",אמרתי בשנייה שבה התרחקו שפתינו.
"מה לא הגיוני?",הוא לחש אל תוך פי,"שלקח לי כל כך הרבה זמן".
הוא חייך ושפתיו חזרו אליי.
הוא קבר את ידו הימנית בתוך שערי והניח את ידו השמאלית מסביב למותני
הרגשתי שערורייתית.
הרגשתי שכל העננים בראשי התפזרו והשמש סוף סוף יצאה החוצה.
והיא הייתה חמה ומלטפת.



-הסוף-



נ.ב
מקווה שנהניתם לקרוא את הסיפור.
פעם ראשונה שכתבתי סיפור עם התחלה אמצע וסוף אז לפחות משהו אחד שהיה קשה לי בעבר כבר לא כזה מאיים.
זה לקח לי חודשיים אבל בסופו של דבר סיימתי ואני דיי מרוצה.
אני לא חושבת שהוא מושלם ובטח לא הכתיבה שלו,אבל אני אוהבת אותו כמו שהוא.


חלק 1    חלק 2     חלק 3    חלק 4     חלק 5     חלק 6       חלק 7        חלק 8








edya
04/03/2018 23:32
לא מאמינה שזה הפרק האחררוווןןןןןן!!
איזה כיף.
סופר נהניתי לקרוא את הסיפור. נשאבתי אליו ממש!
תודה!! :)
sunshine
04/03/2018 23:38
תודה לך! :)
שעקבת אחרי כל פרק!!! ❤
edya
06/03/2018 12:32
לא יכולתי שלא!! 3>
כתיבת תגובה:
שמכם:

אימייל:

קישור:

תגובה:


הקלד את המספר המופיע בתמונה:

חיפוש
ארכיון
הציטוט האהוב עליי

"אי שפיות: לעשות את אותו הדבר שוב ושוב ולצפות לתוצאות שונות" - אלברט איינשטיין

תמיד שאני מאבדת משהו אני מוצאת את עצמי מחפשת באותו מקום כמה פעמים שוב ושוב ומשתגעת.
ומאחר שאני ממש שונאת לאבד דברים ולא יכולה להפסיק לחפש עד שאני מוצאת...המשפט הזה עוזר לי לחפש בצורה הגיונית...וככה אני מוצאת את הדבר שחיפשתי יותר מהר.
ולכן הוא אהוב עליי ביותר כרגע.
הסיפור האהוב עליי

פיטר פן.
בהחלט סיפור שהייתי רוצה להיכנס אליו.
זה אומר עליי הרבה דברים אה?
אני מניחה שאני אחת כזאת שפשוט לא רוצה להתבגר.