עמוד ראשי  |  התחבר או אם אינך עדיין רשום, הרשם בחינם.
  בלוגר  
אודות

בלוג סיפורים ורגעים קטנים.
1997.
מזל שור.
חלום-להיות חופשייה.

"יש בן חורין שרוחו רוח של עבד, ויש עבד שרוחו מלאה חירות; הנאמן לעצמיותו - בן חורין הוא, ומי שכל חייו הם רק במה שטוב ויפה בעיני אחרים - הוא עבד."

~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~
sunshinebloger97@gmail.com
~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~
חברים
טיגר הבובהEscobar1RainAni KarmaKimutimJust a Joe
Ms.deathhaunted princessשריליןשמי הוא גיאקרנפית ארץ ישראליתפאולית
אחת שיודעתlove myselfנופקXGeminiSpace girledya
אופירIsrael.lThe darkDo what I wantɛAngelɜפיה טובה
YN71IM AL
סיפורים קצרים
סיפור קצר-בשמלה שחורה

כתבתי סיפור בהמשכים!
אתם מוזמנים ללחוץ על התמונה ולקרוא את החלק הראשון.
מקווה שתאהבו :)

בשמלה שחורה
הבחירה של הלב
•  פרק 1
•  פרק 2
•  פרק 3
•  פרק 4
•  פרק 5
•  פרק 6
•  פרק 7
•  פרק 8
ציטוט אהוב

"עם חופש,ספרים,פרחים והירח,מי לא יכול להיות שמח?"- אוסקר ווילד
מרוב אהבה שותק

סיפור קצר- בשמלה שחורה (חלק 8)

01/03/2018 13:03
sunshine
סיפורים, סיפור אהבה, אהבה מסובכת, אהבה
-לאחר 3 שנים-

ישבתי מול הטלוויזיה ואכלתי ארוחת בוקר.
שירן יצאה מהחדר שלה,"מה השעה?",היא שאלה תוך כדי שלקחה את המפתחות במהירות מהאגרטל שעל השולחן והסתירה לי את הטלוויזיה.
"8:30",עניתי תוך כדי שאני לועסת את הקורנפלקס נוגט שלי.
"לקחת מטרייה?",היא שאלה אותי.
"לא צריך",עניתי לה אחרי שנזכרתי שבתחזית לא אמרו כלום על גשם.
"את יכולה להוציא לי מים בטעם מהמקרר?",היא אמרה תוך כדי שחיפשה משהו על הספה.
קמתי ופתחתי את המקרר,"הסגול או הירוק?",שאלתי.
"היום ירוק",היא אמרה.
"מצאתי!",היא אמרה שנייה אחרי שהעיפה כרית על הרצפה.
ניגשתי אליה,היא ענדה את השעון שלה וכשסיימה לקחה ממני את הבקבוק.
"ביי",היא אמרה בחיוך ועפה במהירות החוצה.
למרות שהיא מאחרת היא פשוט לא יכולה לצאת מהבית בלי שעון על היד.
כשהיא יצאה פתאום היה שקט ורגוע.
כבר כמה חודשיים שאנחנו גרות ביחד.
מאז שהיא ונמרוד נפרדו.
אני שמחה שהם נפרדו.
אף פעם לא אהבתי אותו...הוא תמיד היה נראה לי סנוב מתנשא ונצלן.
לא אמרתי את זה לשירן אבל גם לא העמדתי פנים שאני מחבבת אותו.
נכנסתי לחדר שלי והתחלתי לסדר.
המסכה השחורה שלי עמדה על השידה.
היום פורים,השמלה ששירן הזמינה לי נמצאת בחנות שלה.
אני לא יכולה לחכות ללבוש אותה.

סיימתי לסדר את החדר.
נהייתי רעבה אז חיפשתי משהו לאכול...אבל לא היה לי חשק לכלום ממה שהיה במקרר.
אז סגרתי אותו והלכתי לשבת בספה מול הטלוויזיה.
על השולחן בסלון היה עלון של המסיבה שאני ושירן הולכת אליה.
התעצבנתי כששוב נזכרתי שגם תומר יהיה במסיבה הזאת.
מזל שקניתי מסכה...אם אני אתקל בתומר...הוא לא יזהה אותי.
אני לא מאמינה שיצאתי עם האידיוט הזה.
אני שונאת אותו.
אני לא זוכרת למה אהבתי אותו פעם...אני חושבת שאחרי שנפרדתי ממנו...הוא פשוט נהיה חרא של בן אדם.
קימטתי את העלון בכעס...וזרקתי אותו על הטלוויזיה.
הייתם חושבים שלהיפרד ממישהו זה קל.
אבל מסתבר שזה ממש לא.
פעם אחרונה שראיתי אותו הייתה לפני חצי שנה בערך,וגם אז הוא מצא דרך לגרום לי להישבר.
אני שונאת שהוא חושב שהוא יודע הכל.
ושהוא כל כך מוצלח...ושמגיע לו הכל.
ושהוא חתיך.
לא לחשוב עליו מאיה.
הוא לא שווה את זה.
בכל פעם שדיברנו הוא היה חייב להעביר עליי ביקורת.
על החיים שלי.
על החלומות שלי.
על הבחירות שלי.
אבל צוחק מי שצוחק אחרון.
אני זרקתי אותו...והוא שונא את זה.
אני בטוחה שאם אני אתקל בו הלילה הוא בטוח יעשה משהו שלדעתו יגרום לי להתחרט על שעזבתי אותו.
הוא פשוט נוראי!
דיי!
תפסיקי לחשוב עליו.
קמתי במהירות מהספה.
"יאו אני רעבה!!",נהמתי תוך כדי שקמתי לקחת כסף כדי לקנות לעצמי משהו לאכול מהסופר.
זה ישמע מאוד מוזר...אבל אחד הדברים הכי כייפים בעולם זה לרדת לסופר.
הרי אתה אף פעם לא יכול להכיר את כל המוצרים...תמיד יש משהו חדש שמחכה שתראה אותו ותיקח אותו מהמדף.
לזה אני קוראת - תרפיה.

לבשתי את ז'קט הג'ינס עם הכיסים הפנימיים.
שמתי בתוך אחד מהם את הפלאפון שלי שחיברתי אליו אוזניות.
ויצאתי.
טיול ממש.
לרדת לסופר זה כיף.
הרבה יותר מלשבת בבית ולפתוח את המקרר שוב ושוב בתקווה שמשהו טעים יצוץ פתאום.

כשנכנסתי לחנות הורדתי את האוזנייה הימנית...תמיד אני עושה את זה...המוזיקה מכניסה אותי לקצב...אבל אני לא יכולה להישאר לגמרי מנותקת ממה שקורה סביבי...כי זה גורם לי להרגיש...טוב לא יודעת- מטומטמת.
התחלתי לחפש אחר חשקים.
ולאט לאט התחלתי למלאות את הסלסלה שלי.
קיווי- משהו חמוץ.
תפוח ירוק- משהו יותר בריא לבוקר.
קצפת- משהו מתוק.
לחמניות- משהו משביע.
קוטג'- משהו למרוח בתוך הלחמנייה.
מלפפון חמוץ- משהו לנעוץ בו שיניים בתוך הלחמנייה.
מה עוד?
מה עוד בא לי?
שוקולד?
ברור.
אבל איזה סוג של שוקולד?.
ואז פתאום ראיתי בזווית העין במדף התחתון.
יאאאאא....מאפין שוקולד!!
יאו איך לא חשבתי על זה קודם!
אני אקח 2?
שירן שונאת את אלו...היא לא מבינה מה טעים בזה.
בעיניי הם מושלמים!.
טוב דיי מאיה תפסיקי לחייך למאפין.
שמתי 2 בסלסלה והתקדמתי לקופה.
אולי אני אקח גם מסטיק?
שלחתי את ידי אל המדף של המסטיקים ונרתעתי לאחור כשידי נגעה בידו של מישהו אחר שכנראה גם רצה לקחת את אותו סוג המסטיקים שאני רציתי.
נתקלתי במי שעמד מאחוריי בטור לקופה.
"סליחה",אמרתי לבחור מאחוריי שבלם את הנפילה שלי.
הוא החזיק בי בשתיי כתפיי ורציתי לומר לו תודה...אבל הייתי כל כך נבוכה שפשוט לא יכולתי להראות את פניי.
האיש המבוגר לקח את המסטיקים שלו ונתן לי מבט...ופתאום כבר לא רציתי מסטיקים.
יאו איזה פדיחות.
למה נבהלתי ככה?
הוא כולה נגע לי בזרת...וגם זה בקושי.
האישה שמלפניי כבר כמעט סיימה להעביר את כל המוצרים שלה,אז התחלתי להניח את שלי על המסוע.
"היי",אמרתי לקופאית,שכבר מזהה אותי.
בכל זאת.
בחודשיים האלה שאני גרה עם שירן הייתי פה יום כן יום לא.
כל תירוץ שיכולתי...ירדתי לסופר.
הקופאית התחילה להעביר את המוצרים שלי.
אולי אני כן אקח את המסטיקים?.
הסתובבתי במהירות לקחת את המסטיקים ואז ראיתי את הבחור שעמד מאחוריי.
לא משנה.
אני לא באמת צריכה את המסטיקים.
במילא אני אסיים אותם תוך שנייה.
הוא הניח אצבע על כתפי השמאלית.
"את מתעלמת ממני?",שאל דין.
"לא",עניתי במהירות וחיפשתי את כרטיס האשראי בכיס הפנימי של הז'קט שלי.
הוא צחק לעצמו.
אני לא מבינה מה הוא צוחק.
מה מצחיק?.
הוא לקח את ידי והניח בתוכה את חבילת המסטיקים שרציתי לקחת.
"זה מה שרצית נכון?",הוא שאל בחיוך.
לא עניתי לו ופשוט הוספתי את המסטיקים לשאר המוצרים.
נתתי לה את כרטיס האשראי והתחלתי להכניס את המוצרים לשקית במהירות.
יכולתי להרגיש שדין מסתכל עליי וזה גרם לי להיות לחוצה.
אז בשנייה שהיא נתנה לי את כרטיס האשראי והקבלה...פשוט טסתי משם.
כשיצאתי החוצה השמיים היו אפורים לגמרי והיה טפטוף קל.
הרמתי את ראשי והסתכלתי טוב אל השמיים...זה נראה שבאמת עומד לרדת גשם.
לא אמרו כלום על גשם.
ואני אמרתי לשירן שלא צריך מטרייה...לא נורא היא בטח כבר הגיעה לעבודה.
"את עדיין נוטרת לי טינה?",שאל דין שהפתיע אותי מאחור.
התעלמתי ממנו,"מה פתאום. זה לא הסטייל שלי".
הכנסתי את האוזנייה הימנית בחזרה לאוזן שלי.
הטפטוף התחיל להתחזק,"לעזאזל",אמרתי בקול והתחלתי להתקדם במהירות לכיוון הדירה.
מזל רע.
הבחור הזה הוא מזל רע.



-לפני 3 שנים-

"איבדתי אותו!",אמרתי בכעס לתומר.
"מה?",הוא שאל מבולבל.
"את הצמיד!,איבדתי אותו כשנפלתי לבריכה היום".
הבטתי בו...הוא חשב על מה שאמרתי.
"בסדר...לא נורא...העיקר שמצאת אותו בסוף".
"דין מצא אותו בשבילי. לא אני. אני חושבת שאם איבדתי אותו...אז גם איבדתי את הזכות לענוד אותו".
הוא לא ידע מה לומר.
הוא עזב את ידי.
ניצלתי את ההזדמנות כדי להוריד את הצמיד.
הנחתי את הצמיד בתוך כף ידו וסגרתי אותה לאגרוף.
וברחתי משם לפני שאני אשנה את דעתי.

עליתי חדר של תומר כדי לקחת את השקית עם בגדיי הרטובים.
כשבאתי לצאת מהחדר תומר חסם את דרכי.
"זוז",אמרתי כשאני נמנעת מלהביט בפניו.
"זה בגלל דין נכון?",לא הייתי בטוחה אם הוא שואל אותי או מכריז על זה.
השטויות שהוא אומר.
"זה לא בגלל אף אחד",אמרתי וניסיתי לעבור אותו.
הוא סגר את הדלת.
הנחתי את השקית על הרצפה,"תומר תן לי לצאת",ביקשתי.
"לא",הוא אמר.
"תומר!",צעקתי.
"אני לא אראה אותך יותר נכון?",הוא שאל ברצינות.
"זה נגמר בנינו. זה רק הגיוני שלא ניפגש יותר",אמרתי בחשש.
"זה בגללו. אני יודע שזה בגללו. איך זה הגיוני שבאותו יום שהוא מופיע את זורקת אותי?!,תודי בזה!",הוא התקדם לעברי ואני התרחקתי לאחור.
"תומר. זה לא בגלל דין",אמרתי,אבל הוא כבר החליט.
"תפסיקי לשקר!. אני תמיד יודע כשאת משקרת!! ואת משקרת לי עכשיו!".
"אני לא משקרת לך!. מה יש לך?!. מאמי-",לא אני לא אמורה לקרוא לו ככה יותר.
לפני הבנתי מה קורה תומר נישק אותי.
ניסיתי לדחוף אותו,אבל הוא לא זז.
אם כל ההתנגדות שלי בסוף נפלנו על מיטה.
הוא היה כבד עליי וניסיתי לדחוף אותו אבל לא הצלחתי.
לפני שהבנתי מה קורה הוא שלח ידיים מתחת לחולצה שלי.
התחרפנתי.
וכשאני מתחרפנת הרגליים שלי מקבלות כוח בלתי מוסבר.
אז בעטתי לו באיפה שמגיע לו שאני אבעט בו.
דחפתי אותו ממני.
"בת זונה",הוא אמר כשנפל על הרצפה נאנק מכאבים.
הייתי בשוק.
"אתה יודע מה?!. אני חושבת שאתה זה שמשקר. אתה לא אוהב אותי. עכשיו אני מבינה את זה ש...שאתה פשוט אהבת שאני שלך. שזה לגמרי שונה מלאהוב אותי.",התכופפתי אליו והסתכלתי לו בעיניים,"אז שלא תעז לומר לי שאתה אוהב אותי...זה מכעיס".


-ביציאה מהסופר-

השארתי את דין מאחור.
בכל פעם שהוא נכנס לחיי משהו משתבש.
אז אני לא נוטרת טינה.
אני פשוט מתרחקת ממזל רע.
פתאום הטפטוף הפך לגשם.
עמדתי לרוץ אבל לפני שעשיתי את זה הופיעה מטרייה סגולה מעל הראשי.
הסתכלתי לימני ושם הוא הופיע...נותן לגשם להרטיב אותו ומחזיק את המטרייה.
הרגשתי שהעולם זז לאט יותר,והשיר שהתנגן באוזניי,והחיוך שלו,הרגשתי בתוך סרט.
"למה אתה עושה לי את זה?",שאלתי מבלי להוריד את האוזניות...מבלי להפסיק את השיר שמתנגן.
הוא רק חייך אבל מבטו היה מבולבל...הוא הגיש לי את המטרייה.
הוא אמר משהו.
אבל לא יכולתי לשמוע.
רק ראיתי את שפתיו זזות.
"מה?",שאלתי בלחש...הוא הניח את המטרייה בידי.
הוא אמר עוד משהו אבל לא שמעתי כלום בגלל המוזיקה.
הוא חייך נופף לי לשלום ורץ בחזרה לאחור.
מה הוא אמר?
למה לא הורדתי את האוזניות?.
הסתכלתי עליו כשהוא נכנס למכונית שלו.
הסתובבתי במהירות לכיוון הנגדי,הרמתי את ראשי והסתכלתי על המטרייה.
מה הוא אמר?
למה אני שואלת אותו כשאני בכלל לא רוצה לשמוע תשובה?
בכל זאת...זה מוזר...לא ראיתי אותו 3 שנים.
והוא מתנהג כאילו בקושי עברו כמה ימים.
מוזר.
מאוד מוזר.
השיר באוזניי התחלף...והזמרת שרה "האם השתגעתי? האם איבדתי את דעתי?"
אני גם תוהה.
האם השתגעתי?.
איך זה שאני פוגשת בו שוב אחרי כל הזמן הזה?
מה אני אעשה עם המטרייה הזאת עכשיו?
אני לא צריכה להחזיר לו אותה או משהו כזה נכון?


-במועדון-

השמלה ששירן נתנה לי יושבת עליי כל כך טוב,והיא אפילו הביאה לי כפפות תחרה שחורות שהתאימו לשמלה.
אני מרגישה קצת גותית היום...לא תיכננתי להתחפש נסיכה גותית...אבל שזה השם הכי מתאים לתחפושת הזאת.
שירן התחפשה לנערת קרקס...תחפושת שהתאימה לה מאוד.
אחרי שרקדתי וכבר לא נשאר לי אוויר הלכתי לשבת קצת.
זה משחרר כל כך.
ללבוש מסכה זה אחד הדברים.
למה לא עשיתי את זה בשנים קודמות?.
נכון שזה לא הכי נוח,אבל זה עדיף על פני הפחד להיתקל בתומר.
למרות שאני בטוחה שגם אם הוא יעבור לידי אני לא אשים לב בגלל כל הבלאגן שהולך פה.
זה מצחיק...לא משנה כמה זמן עובר...בכל פעם שאני רואה אותו זה פשוט כואב.
בפעם האחרונה שראיתי אותו כמעט חזרתי אליו.
אני ממש חולה...משום מה ככל שהוא יותר רע אליי ככה אני רוצה אותו יותר.
והוא יודע את זה...הוא יודע בדיוק איפה ללחוץ כדי שאני אמצא את עצמי בזרועות שלו שוב.
ישבתי ליד מורן וחן.
אבל אחרי דקה שמתי לב שתומר יושב ממולי לא רחוק ממני.
התנהגתי כאילו אני לא מכירה את מורן וחן ופשוט קמתי בניסיון לברוח.
תומר מכיר את מורן וחן ואם אני אהיה לידן הוא עלול לזהות אותי.
ואסור שזה יקרה.
כשקמתי מישהי שהתחפשה לדרדסית התיישבה על הברכיים שלו.
פתאום הבנתי את גרגמל.
על מי אני עובדת...לא הייתי צריכה לבוא לפה.
הפחד שלי התחלף בשיברון לב.


"שירן אני חוזרת הביתה",צעקתי לה תוך כדי שהיא רוקדת.
"מה?!",היא צעקה תוך כדי שהיא ממשיכה לקפוץ.
"אני הולכת!!",צעקתי.
"מה למה?!",היא צעקה.
"תישארי!,אני הולכת!. זה בסדר נכון?!",שאלתי.
היא עצרה והסתכלה עליי,"אוקי!!",אמרה בחיוך.
כמה אנרגיות יש לבחורה הזאת.
מיד היא חזרה לרקוד.
טומי ראה אותי יוצאת,"מה את הולכת?!",הוא שאל.
"כן!. אתה שומר לי על שירן נכון?".
"אל תדאגי".
יצאתי החוצה ונזהרתי שלא להיתקל באף אחד מהאנשים שעמדו בחוץ.
ואז נפלתי.
חרא.
אני מרגישה כאילו העולם מכה אותי.
שק חבטות של היקום.
"את בסדר?",שאל קול מוכר.
הרמתי את ראשי.
ושם הוא היה.
דין הושיט את ידו כדי לעזור לי,ואני לא ידעתי מה לעשות עם עצמי.






נ.ב
חברה שלי אומרת שיש לי מלא שגיאות כתיב.
אז אני מקווה שזה לא כזה נורא.
חלק 1    חלק 2     חלק 3    חלק 4     חלק 5     חלק 6       חלק 7    





edya
כתיבת תגובה:
שמכם:

אימייל:

קישור:

תגובה:


הקלד את המספר המופיע בתמונה:

חיפוש
ארכיון
הציטוט האהוב עליי

"אי שפיות: לעשות את אותו הדבר שוב ושוב ולצפות לתוצאות שונות" - אלברט איינשטיין

תמיד שאני מאבדת משהו אני מוצאת את עצמי מחפשת באותו מקום כמה פעמים שוב ושוב ומשתגעת.
ומאחר שאני ממש שונאת לאבד דברים ולא יכולה להפסיק לחפש עד שאני מוצאת...המשפט הזה עוזר לי לחפש בצורה הגיונית...וככה אני מוצאת את הדבר שחיפשתי יותר מהר.
ולכן הוא אהוב עליי ביותר כרגע.
הסיפור האהוב עליי

פיטר פן.
בהחלט סיפור שהייתי רוצה להיכנס אליו.
זה אומר עליי הרבה דברים אה?
אני מניחה שאני אחת כזאת שפשוט לא רוצה להתבגר.