עמוד ראשי  |  התחבר או אם אינך עדיין רשום, הרשם בחינם.
  בלוגר  
אודות

בלוג סיפורים ורגעים קטנים.
1997.
מזל שור.
חלום-להיות חופשייה.

"יש בן חורין שרוחו רוח של עבד, ויש עבד שרוחו מלאה חירות; הנאמן לעצמיותו - בן חורין הוא, ומי שכל חייו הם רק במה שטוב ויפה בעיני אחרים - הוא עבד."

~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~
sunshinebloger97@gmail.com
~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~
חברים
טיגר הבובהEscobar1RainAni KarmaKimutimJust a Joe
Ms.deathhaunted princessשריליןשמי הוא גיאקרנפית ארץ ישראליתפאולית
אחת שיודעתlove myselfנופקXGeminiSpace girledya
אופירIsrael.lThe darkDo what I wantɛAngelɜפיה טובה
YN71IM AL
סיפורים קצרים
סיפור קצר-בשמלה שחורה

כתבתי סיפור בהמשכים!
אתם מוזמנים ללחוץ על התמונה ולקרוא את החלק הראשון.
מקווה שתאהבו :)

בשמלה שחורה
הבחירה של הלב
•  פרק 1
•  פרק 2
•  פרק 3
•  פרק 4
•  פרק 5
•  פרק 6
•  פרק 7
•  פרק 8
ציטוט אהוב

"עם חופש,ספרים,פרחים והירח,מי לא יכול להיות שמח?"- אוסקר ווילד
מרוב אהבה שותק

סיפור קצר- בשמלה שחורה (חלק 7)

22/02/2018 01:06
sunshine
"מה אתה רוצה?,אני לא מבינה מה אתה רוצה ממני?!"
הוא הסתכל עליי חייך ואמר,"התגעגעתי אלייך".
בום.
הרגשתי בום בחזה שלי.
"יש לי חבר. ולך יש חברה",ובמקרה שניהם אחים,"אז כל עוד זה המצב...אל תאמר דברים שעלולים לגרום לאי הבנה!".
"אי הבנה?",הוא שאל.
"מי שישמע אותך עלול לחשוב שאתה מתחיל איתי!,ועוד שאנחנו מסתתרים פה בחדר...זה פשוט...חשוד!",הסברתי לו.
השתדלתי שלא להרים את הקול.
"מה פתאום",הוא אמר בחיוך ערמומי,"יש לך חבר!",הוא צחק,"זה לא מתאים",אבל לא האמנתי לו.
הוא נשמע ציני.
אבל התעלמתי מזה.
"נכון. ולך יש חברה",אמרתי כדי להזכיר לו למקרה שהוא שכח,"עכשיו ברשותך הייתי בדרך לשירותים".
הוא פינה לי את הדרך בשמחה.
הבחנתי בחיוך מסתורי על פניו.
הוא פשוט מוזר.
לא יודעת למה זה מפתיע אותי...הרי אני מכירה אותו.
הוא כזה פלרטטן.

לא הרגשתי בנוח עם השמיכה שתומר הכריח אותי להתכסות בה רק בגלל שאין לי חזייה.
אז נכנסתי לחדר שלו וחיפשתי בארון שלו ז'קט או קפוצ'ון.
"מה את מחפשת?",שאל תומר.
קפצתי בבהלה.
"הבהלת אותי!. אתה לא יכול לדפוק?",שאלתי ברצינות.
"זה החדר שלי",הוא אמר והסתכל עליי משועשע.
"אה נכון",אמרתי.
"הכל בסדר?",הוא שאל שוב...הוא כבר שאל אותי קודם...נמאס לי שהוא שואל אותי אם אני בסדר.
"אני מחפשת קפוצ'ון",אמרתי,"למרות שאני אישית חושבת שהחולצה הזאת מספיקה...אבל טוב".
פתאום הוא נתקע.
הוא הסתכל עליי ולא אמר מילה.
"תומר?",שאלתי,"אתה מתכוון לעזור לי לחפש או מה?".
הוא התקרב אליי תפס והרים את ידי השמאלית.
הוא הסתכל על הצמיד שנתן לי לפני כמה שעות.
"את הורדת אותו במקרה?",הוא שאל.
"לא",עניתי,"למה?".
"סתם...פשוט...הייתי בטוח שענדתי לך אותו בצורה אחרת...את רואה?",הוא הצביע על האינסוף,"השמות שלנו הפוכים".
הסתכלתי טוב.
נכון...לא ככה תומר ענד לי את הצמיד.
איך הוא שם לב לזה בכלל?
איך אני לא שמתי לב?!.
הוא סובב את כף ידי כדי להוריד את הצמיד.
ואז הוא שוב פעם נתקע,השתהה כשמבטו על מפרק ידי.
פתאום רציתי להקיא.
"את בטוחה שלא הורדת אותו? או שאולי הוא נפל לך?",הוא חקר.
אין טעם לשקר...אני לא רוצה לשקר.
אבל העדפתי לא לומר דבר.
הוא הוריד את הצמיד וענד לי אותו שוב...בכיוון הנכון.
"אמרתי לך את זה כבר קודם...אבל אני אגיד את זה שוב...זה אזיקים!",הוא חייך,"תאבדי את זה ואת מתה".

כשירדנו למטה העוגה על השולחן בסלון כבר חוסלה.
תומר עזב אותי והלך לנגן בגיטרה יחד עם החברים שלו.
העדפתי לשבת בחוץ.
שיצאתי החוצה ראיתי את כפיר ירדן ודין שישבו גם הם בחוץ.
דין וכפיר ישבו על ספה אחת...וירדן על ספה אחרת.
ירדן ודין.
דין וירדן.
השמות שלהם מתאימים.
אולי זה מלמעלה.
זיווג משמיים מה שנקרא.
"מאיה!!",קראה לי ירדן.
התקרבתי אליהם והיא זזה קצת כדי שאני אוכל לשבת בנוחות.
הייתי עייפה...הייתי גמורה.
התיישבתי לידה ולקחתי כרית מהכורסה ליד.
"את עייפה?",היא שאלה אותי.
"כן",עניתי ועצמתי את עיניי.
היא לקחה את ידי השמאלית.
"חדש?",היא שאלה.
פקחתי את עיניי...היא דיברה על הצמיד שתומר נתן לי.
"תומר נתן לי אותו",אמרתי.
"נכון!. איזו מתנה חמודה!".
זה אזיקים...שמעתי את קולו של תומר בתוך ראשי.
פתאום הרגשתי לא בנוח עם הצמיד הזה.
עם זה שהוא אומר כל כך הרבה...הרי זהו צמיד אינסוף...אני מניחה שהמשמעות שלו היא שתמיד נהיה ביחד ונאהב אחד את השני.
ואיבדתי אותו.
ועכשיו הוא תמיד יהיה שם על היד שלי.
יזכיר לי שאני לא ראויה לענוד אותו.

הסתכלתי על דין כשהוא דיבר.
הקשבתי לו במשך דקות ארוכות...פתאום הוא הפנה את ראשו אליי...והוא חייך...ואז הבנתי שגם אני מחייכת...כמה זמן אני כבר מחייכת ככה?.
כמו מטומטמת.
התגעגעתי אלייך...יכולתי לשמוע אותו אומר את זה.
הסתכלתי על הבריכה...התגעגעתי אלייך...הוא אמר כשהוא החזיק בי.
כששנינו היינו בתוך הבריכה...כשהפנים שלנו היו כל כך קרובות ואני הייתי חסרת נשימה ומבוהלת.
הסתכלתי על ירדן.
הם זוג יפה.
אם היא הייתה רואה את הסצנה הזאת...היא בוודאי הייתה מושכת לי בשערות.
היא בכלל לא יודעת שאני והוא מכירים...היא לא יודעת שאחיה הגדול שונא אותו...היא לא יודעת שהוא מתגעגע אליי.
פתאום הרגשתי רע.
הרגשתי לכודה.
לכודה במצב מסריח.
בסופו של דבר דין היה צריך ללכת מוקדם וירדן ליוותה אותו החוצה.
כפיר נכנס בחזרה ואני נשארת לבד על הספה.
השתלטתי על כל הספה והרגשתי הקלה.
סוף סוף היום הזה עומד להיגמר.
אני כל כך עייפה.
הנחתי את הכרית מתחת לראשי.
עצמתי את עיניי ונרדמתי.


הרגשתי שמישהו נוגע בי...מלטף לי את השיער ואת הלחי.
פקחתי את עיניי וראיתי את תומר.
"להביא לך שמיכה או שאת רוצה לקום ושאני אקח אותך הביתה?",הוא שאל בשקט.
הסתכלתי עליו ופתאום ירדו לי דמעות.
"מה קרה?",הוא שאל אותי בדאגה.
"חלמתי חלום רע",סיפרתי,"זה הכל".
"איזה מין חלום?",הוא שאל כשהתרוממתי לישיבה.
לא עניתי.
זה הרגיש כל כך אמיתי.
"חלום ממש רע",אמרתי.
הוא חיבק אותי.
"יפה שלי",הוא לחש לי.
חיבקתי אותו בחזרה.
אחרי שנשמתי את הריח שלו כבר הרגשתי יותר טוב.
הרחקתי אותו ממני.
הוא התיישב לידי.
הסתכלתי סביבי,"מה השעה?",שאלתי.
"'קצת אחרי שתיים עשרה",הוא ענה כשהביט בשעון שעל ידו.
"את רוצה שאני אקח אותך הביתה?",הוא שאל והניח את ידו על ברכיי.
"אני רוצה הפסקה",ביקשתי.
הוא הסתכל עליי מבולבל,"מה?".
"אנחנו צריכים לדבר",אמרתי בלי להביט בו.

שנייה אחרי שאמרתי את זה מישהו יצא החוצה.
תומר הסתכל עליי המום...וראיתי קצת כעס ובלבול בעיניו.
הוא תפס את ידי וגרר אותי אל מאחורי הבית.
הוא השעין אותי על הקיר ועמד מולי.
הוא הסתכל עליי מודאג.
"דברי",הוא אמר מתוח.
השפלתי את מבטי.
"אני...אני רוצה להיפרד",ניסיתי להישמע החלטית 
רציתי לומר לקחת הפסקה.
אבל בסוף אמרתי להיפרד...אפילו אני הייתי מופתעת.
הרגשתי כאילו יריתי לעצמי חץ בלב.
אבל הרגשתי הקלה שעשיתי את זה.
הבטתי בו...הוא לא אמר דבר...הוא אפילו לא הסתכל עליי.
"לא",הוא אמר.
"אני לא שואלת אותך",אמרתי בכאב.
"עדיין. לא...פשוט לא.",הוא אמר עייף,"אני לא יודע למה אמרת את מה שאמרת עכשיו. אבל אני אתעלם מזה...תאמרי את זה עוד פעם ואני לא אסלח לך",הזהיר אותי.
"תומר!",אמרתי בתסכול,"אתה לא יכול פשוט להתעלם מזה!".
"אם הייתי מבין אז אולי הייתי מקבל את זה. אבל לא...פשוט לא!",הוא אמר בכעס.
"זה מה שאני מרגישה...זה לא ישתנה רק כי אתה לא מקבל את זה",אמרתי ברכות...רציתי שיבין.
אבל לא הופתעתי שהוא לא הבין.
הלב שלי לא שם.
הלב שלי לא לגמרי שם. 
"אני ממש שונא אותך על זה. היית חייבת?...לא יכולת לחכות עוד קצת?",הוא שאל.
"מה עדיף שעוד שנה ניפרד?!,זה לא זה!!",פתאום הבנתי כמה שזה נכון.
שלא משנה כמה אני אוהבת בו הכל...זה פשוט לא זה.
"תסתמי!. תסתמי כבר!",הוא התחנן,"אני לא מזהה אותך!. מי את!?. למה שתאמרי דבר כזה ועוד אחרי...אחרי שאמרתי לך שאני אוהב אותך!",הוא צודק.
ועוד ביום ההולדת שלו.
"אני לא יכולה לחכות! אם אני אחכה אני עלולה להתחרט",הסברתי והקול שלי רעד.
"את עדיין תתחרטי על זה. מבטיח לך. אף אחד לא יאהב אותך כמוני",הוא אמר בשקט.
"לא אכפת לי. אני לא צריכה מישהו שיאהב אותי כמוך. אני צריכה מישהו שאני יאהב",פתאום הבנתי מה אמרתי.
בלי לשים לב אמרתי משהו שלא יכולתי לקחת בחזרה.
"את לא אוהבת אותי?",הוא שאל המום,"זה מה שאת אומרת?".
"לא...",אבל לא הייתי בטוחה,"זה לא מה שאני אומרת".
הוא לא הטיפוס שבוכה...אבל יכולתי לראות בעיניים שלו שהוא קצת דומע.
"את יכולה לפחות להסביר לי למה?",הוא שאל,"אני צריך לדעת מה לומר למשפחה שלי...את נפרדת גם מהם את יודעת",אני מניחה שאני לא אספר למיכל יותר סיפורים לפני השינה.
ושאני לא אוכל יותר את המקרוני המושלם של אמא שלו.
"אני פשוט...חושבת שמגיע לך מישהי שתאהב אותך בגללך וטו לא...ואני לא יודעת אם תאמין לי...אבל פעם זה מה שהרגשתי...פעם אהבתי אותך רק בגללך...אבל משהו השתנה".
הסתכלתי על הצמיד שהוא נתן לי.
רק היום קיבלתי אותו...וכבר הספקתי לאבד אותו...וכבר אני צריכה להחזיר אותו.
באתי להוריד אותו...אבל הוא תפס את ידי חזק.
"לא. לא את זה",הוא אמר,"לפחות תשאירי את זה אצלך".
"תומר",אני לא יכולה להשאיר אותו אצלי.
"השם שלך כתוב עליו...זה לא שאני יכול לתת את זה למישהי אחרת".
"אבל-",הוא קטע אותי,"את בטוחה?".
"כן אני בטוחה קח אותו",אמרתי.
"לא!. את בטוחה שאת לא אוהבת אותי?",הוא שאל ברצינות.
הבטתי אל תוך עיניו.
"לא. אני לא בטוחה",אמרתי בחוסר רצון.
"אז תשאירי אותו. כשתהיי בטוחה ב100%...תחזירי לי אותו".
"אני לא חושבת שזה רעיון טוב",אמרתי לו,"זה סתם יעכב את הדברים".
"לכי תדעי אולי את תביני שטעית ותרצי לחזור אליי...ואם זה יקרה-",הוא ליטף את הצמיד באגודלו,"זה יזכיר לך שאת יכולה".
התעצבנתי.
"איבדתי אותו!",אמרתי בכעס.
"מה?",הוא שאל מבולבל.
"את הצמיד!,איבדתי אותו כשנפלתי לבריכה היום".
הבטתי בו...הוא חשב על מה שאמרתי.
"בסדר...לא נורא...העיקר שמצאת אותו בסוף",הוא אמר.
"דין מצא אותו בשבילי. לא אני. אני חושבת שאם איבדתי אותו...אז גם איבדתי את הזכות לענוד אותו".
הוא לא ידע מה לומר.
הוא עזב את ידי.
ניצלתי את ההזדמנות כדי להוריד את הצמיד.
הנחתי את הצמיד בתוך כף ידו וסגרתי אותה לאגרוף.
וברחתי משם לפני שאני אשנה את דעתי.





נ.ב

חלק 1    חלק 2     חלק 3    חלק 4     חלק 5     חלק 6




edya
22/02/2018 15:09
יופי... כי גם ככה גם אני לא אהבתי את תומר..... ;)
sunshine
22/02/2018 18:46
חחחחחחחח
IM AL
22/02/2018 19:20
והיא לא מחמיצה אף פרק שלך חחח
אני אקרא את הכל ברצף...
sunshine
22/02/2018 23:48
אוקי
כתיבת תגובה:
שמכם:

אימייל:

קישור:

תגובה:


הקלד את המספר המופיע בתמונה:

חיפוש
ארכיון
הציטוט האהוב עליי

"אי שפיות: לעשות את אותו הדבר שוב ושוב ולצפות לתוצאות שונות" - אלברט איינשטיין

תמיד שאני מאבדת משהו אני מוצאת את עצמי מחפשת באותו מקום כמה פעמים שוב ושוב ומשתגעת.
ומאחר שאני ממש שונאת לאבד דברים ולא יכולה להפסיק לחפש עד שאני מוצאת...המשפט הזה עוזר לי לחפש בצורה הגיונית...וככה אני מוצאת את הדבר שחיפשתי יותר מהר.
ולכן הוא אהוב עליי ביותר כרגע.
הסיפור האהוב עליי

פיטר פן.
בהחלט סיפור שהייתי רוצה להיכנס אליו.
זה אומר עליי הרבה דברים אה?
אני מניחה שאני אחת כזאת שפשוט לא רוצה להתבגר.